<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השותפין שרצו לעשות מחיצה (ש)בחצר בונין את הכותל באמצע, מקום שנהגו לבנות גזית גויל כפיסים לבנים הכל כמנהג המדינה, בגויל זה נותן ג' טפחים וכו', בגזית זה נותן טפחיים ומחצה [וכו'], ובכפיסים זה נותן טפחיים [וכו'], בלבנים זה נותן טפח ומחצה [וכו']. פר"י הא דשנה כל אלו השיעורין ולא סמיך אהכל כמנהג המדינה, אומר רבינו תם דאי נהגו פחות מהוצא ודפנא לא[ו] מנהגא הוא, כדמוכח בגמרא ויש להוכיח דמנהג גרוע לא מנהג הוא ואין לסמוך עליו, עיין ריש הפועלים [פ"ג ע"א]. לפיכך נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. פר"י ללישנא בתרא משום היזק ראייה, ללישנא קמא דידוע שהקנו זה לזה, דאי לאו הני טעמי אי נפל לרשות חד מינייהו ושהו זמן הרבה ברשותו הוה אמרינן המע"ה, ומיהו בזמן מועט לא הוי חזקה כדאמר פרק הבית והעלייה [קט"ז ע"ב] דשותפי לא קפדי אהדדי. סברוה מאי מחיצה גודא. פר"י נקט סברוה משום דהלכה כלשון שני דהיזק ראיה שמיה היזק וכן (פירש) [פסק] רבינו חננאל.
מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. פי' לבעל הכרם דהוא המזיק, ולהכי נקט תרי פעמים אומר לו גדור, שצריך להתרותו שני פעמים על שתי פירצות, ורבינו תם מפרש שלא יצטרפו מה שעושה פעם ראשונה ושנייה לאחד ומאתיים. ודוקא [נתייאש ולא גדרה אבל לא] נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אף על פי שהוסיף אחד ומאתים שרי, כדתנן במסכת כלאים [פ"ה מ"ו] כשאגיע שם אלקטנו מותר, עיין.
<h2>דף ג.</h2>
מאי מחיצה פלוגתא וכיון דרצו לחלוק בונין את הכותל בעל כרחו, אלמא היזק ראייה שמיה היזק, וכי קנו מידם מאי הוי קניין דברים בעלמא הוא, כשקנו מידו ברוחות. פר"י דווקא למאן דאמר מחיצה פלוגתא, (פר"י) ד[ל]לישנא מחיצה גודא לאו קנין דברים הוא דמשעבדי נכסי לבנין, וכן משמע פרק הפועלים גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל. כגון שהלך זה בשלו והחזיק(ו) כו', ואשמעינן דלא צריכי למימר אחד לחבירו לך חזק וקני.
<h2>דף ג:</h2>
זה נותן מסקינן דהן וסידן קאמר. לא לסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, איכא דאמרי משום פשיעותא, ואיכא דאמרי משום צלויי, והני מילי דלא חזי ביה תיוהא, אבל חזי ביה תיוהא סתר ובני ליה דמר בר רב אשי חזי תיוהא סתריה ועייליה לפוריא בגויה ולא אפקיה מיניה עד דתלא שפכי מרזבי. פר"י לא עייליה לגמרי בבית הכנסת, דהא אמר בפרק בני העיר [כ"ח ע"ב], בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין ישנין בהן אפי' שינת עראי ואפילו אם נחרבו. והא דאמר בתי כנסיות של בבל על תנאי עשויים, היינו לענין אם נחרבו, ואין רוצה לעושת מהן עוד בית הכנסת, כדמוכח התם ברבינא ורב אדא שלא רצו ליכנס בבית הכנסת מפני גשמים וחמה, אלא משום דשמעתא בעיא צילותא, והכא סמוך לבית הכנסת עייליה לפורייא ואם נצטרך אדם לקרות חבירו בבית הכנסת ישב מעט ויאמר פסוק כדאיתא [שם ו]בברכות [ס"ב ע"ב] והיכא שיש שני בתי כנסיות בעיר מותר לסתור אחת עד שיבנה, והא דקאמר איכא דוכתא לצלויי לא מיירי בבית הכנסת. עוד פריצב"א דלצורך בית הכנסת מותר לישן בה, וכן מותר בליל יום הכיפורים.
<h2>דף ד.</h2>
הכל כמנהג המדינה, לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. אם נפל הכותל האבנים והמקום של שניהם אפילו נפל לרשות אחד מהן, אי נמי דפנינהו חד לרשותיה ושהה הרבה ברשותו. וכן בגנה סתם כמקום שנהגו לגדור בבקעה דמי. מכאן אומר רבינו אפרים למאן דאית ליה היזק ראייה שמיה היזק, אם נהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו מדקאמר סתם.
<h2>דף ד:</h2>
המקיף את חבירו משלש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו, רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. לא שנא מקיף ולא שנא ניקף, דייננא לך כר' יוסי וכרב הונא. דאמר הכל לפי מה שגדר, פסק רב אלפס וכן הלכה. וכן פר"י, ויש פוסקים דוקא עמד ניקף אבל עמד מקיף אינו משלם חלקו אלא מן הרביעית לפי מה שגדר, כדמשמע סתמא דתלמודא פ' כיצד הרגל [כ' ע"ב]. טעמא דניקף הא מקיף פטור. וכן הדין אם ראובן בנה בית אצל שמעון ובנה כתלים ונהנה שמעון מכותל רביעי חייב שמעון לשלם חלקו, (ואם) [וכן אם] הגביה ראובן הכותל ושוב הגבי' שמעון אצלו ונהנה בהגבהתו אפילו לא נתן עליו תקרותיו וקורותיו, ואם לא הוצרך אלא מקצתו למאי דסמך סמך דהלכה כרב נחמן [לקמן ו' ע"א] ונותן לפי חשבון.
<h2>דף ה.</h2>
רוניא זבן ארעא אמיצרא דרבינא ומסיק ארבע לצלא ארבע לצללא פירש ר"ת דרבינא הי' מצרן מג' רוחות ורוניא מרוח אחת, ומסיק דלא הוי מצי לסלוקי, וי"מ דרוניא הוה אריס והי' לו מצרנות מכח אריסות, והיינו דקאמר ארבע לצלא דכח האריסות הי' כאלו הי' לו בגוף הקרקע.
אם נפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראי' שלא נתן, מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן. אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר ליה פרעתיך שלא בזמנו אינו נאמן, הלואי שיפרע אדם בזמנו. פירש ר"י דווקא קובע זמן. אבל אם לא קבע זמן נאמן לומר פרעתיך תוך שלשים, אף על גב דסתם הלואה שלשים יום. וצריך לומר שיש עדים שקבע לו זמן וחייב לו, דאי לאו הכי ניהמניה מגו דאי בעי אמר לא הלויתני כלום או לא קבעת לי זמן, והא דלא פשטינן מהכא דלא אמרינן מגו [דאי בעי אמר פרעתיך עתה] דמיירי ביום אחרון דלא חציף איניש [למימר פרעתיך היום ואע"ג דאמר פרק השואל (ק"ב ע"ב) עביד אינש דפרע ביומי' ה"מ שטוען כך, אבל לאו מיגו הוא דלא חציף אינש] וכו'. כתב רבינו משה מיימוני, מי שחייב לחבירו בשטר ואבד השטר ואפי' היה החוב לזמן נאמן לומר פרעתיך תוך זמני כיון שאבד השטר, ואפילו השטר יוצא מיד אחר ישבע הלוה שפרעו וממנו נפל. ונמצא בתשובה באחד שהשכיר סופר ונתן לו מקצת, והלך בדרך ושמעו שנהרג ואשתו תובעת שכר (הכתובה) [הכתיבה] שכתב, אף על גב דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ואין אדם פורע תוך זמנו, הא אמרינן גבי כותל כל יומא זימניה הוא, כל שכן בסופרים ומלמדים שמשכירים עצמם מחמת צוק העתים דרגילות הוא לתת להם בכל יום. ונמצא בשם רבינו יהונתן דשכירות בדבר שיש לו קצבה לא אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף. ועוד פירש הא דאמרינן אין אדם פורע תוך זמנו דווקא היכא דאיכא ברי וברי. אבל הכא טענת האשה והיורש שמא הוא.
<h2>דף ה:</h2>
והלכה כריש לקיש ואפילו מיתמי. פירש ר"י דאיירי ביתומים גדולים אבל בקטנים לא גבי אפילו תוך זמנו דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וקטנים חשיב שלא בפניו כדמוכח פרק הגוזל בתרא [קי"ב ע"א] ואפילו נתקבלה עדות בחיי האב חיישינן לצררי מדדחיק לשנויי פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] בבעל חוב שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ולא קאמרי תוך הזמן. אף על גב דאמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו'. פירש ר"י דמכאן משמע שאם הוציא שטר על חבירו ואמר [אישתבע לי דלא פרעתיך בגו זמניה אינו צריך לישבע, אבל א"ל] אישתבע לי דלא פרעתיך בזמנו צריך לישבע. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמר מגו במקום חזקה או לא. ולא איפשיטא פסק רב אלפס דמשתבע ומפטר דאזלינן לקולא והא דבשטר אינו גובה אלא בשבועה, ובהך חזקה גובה בלא שבועה, היינו משום דשטר אינו מוכיח שלא נפרע ואיכא למימר אפשיט דספר' זייר ליה, אבל עדים שהיו מעידים שפרע תוך זמנו או שלא פרע אחר זמנו היינו מאמינים להם. עיין בריש האומר בקידושין [ס"ד ע"ב] ובפר' האשה שלום [קט"ו ע"א].
<h2>דף ו.</h2>
סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן את התקרה מגלגלין עליו את הכל. אמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכולא, ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך ולמאי דלא סמך לא סמך. והילכתא כרב נחמן. ומודה רב נחמן באפריזא ובקבעתא דכשורי. פירש ר"י דאיירי בין באורך בין בגובה, דאפריזא היכר שדעתו להאריך עוד בכותל, ובקבועי דכשורי נראה שדעתו להגביה. אמר רב נחמן (בכווי) [בי כוי] לא הוי חזקה, אף על גב דמנח ביה המילטי, דאמר ליה לכי מפייסת לי לא ליתרע אשיתאי. יש מפרשים דכל הני חזקות לאלתר נינהו ולא בחזקת שלש שנים כיון דאינו טוען על גוף הקרקע רק תשמישי בעלמא. רבינו יואל הלוי כתב בשם רבינו תם נטפי והורדי מרזב ומזחילא חזקת שלש שנים אם אין עדים דברשו' עשאם. וכן כתב ריצב"א דבסמוך על רשב"ם שפירש דבחזקת שלש שנים קאמרינן. ובתשובת רב מתתיה ורב עמרם משמע דנטפי ומרזב חזקה שלש שנים. אבל בפירוש כתבו דאי חבריה בטינא דלאלתר הוי חזקה כחזקת הזיזין והקורות וכאילו דאין צריך חזקת שלש שנים. אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי, איכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי לשפכי אחזיק לנטפי אבל צריפנא דאורבני לא. ורב יוסף אמר אפילו צריפנא דאורבני. ראובן ושמעון שיש להם בתים זה בצד זה ומרזב בגגו של ראובן. ושל שמעון גבוה מגגו של ראובן ונוטף במרזב של ראובן ועתה רוצה ראובן להגביה ביתו ואמר מקדם היה לך מרזב ובקשת את אבי ז"ל לקבל מי גגך בתוך (מרזבך) [מרזבו] כל זמן שלא יצטרך להגביה. יכנס מעט בשלו כדי הנחת המרזב במקומו הראשון וכל הני חזקות תשמיש לא בעו שלש שנים אלא כפי שעה שבפניו תקנם ולא מיחה בו. ובצריפנא דאורבני הלכה כרב נחמן. ויש פוסקים כרב יוסף דמעשה רב.
<h2>דף ו:</h2>
המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה הרי זה משתמש בכותליה ובזיזין עד ארבע אמות, ובעובי הכותל במקום שנהגו, אבל תרבץ אפדני לא, ורב נחמן אמר אפילו בתרבץ אפדני, ורבא אמר אפי' רחבה שאחורי הבתים. וכן הלכה. האי כשורא דמטללתא עד שלשים יום לא הוי חזקה, מכאן ואילך הוי חזקה, ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה מכאן ואילך הוי חזקה, ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. כתוב בס"ה והוא שיביא ראיה שראובן סייע לו בבנינו או ראה ולא מיחה. אמר רשב"ם דחזקות דלעיל לאו בחזקת שלש שנים אלא לאלתר כדאמרינן הכא. (ו)רבינו תם פירש דאמתניתין קאי, והוי בחזקת שלא נתן מכאן ואילך הוי בחזקה שנתן, ולא מיירי לעניין טוען חזקה והלה כופר והשתא ניחא דנקט הכא (ולא בחזקת הבתים). כתב בס"ה מי שהחזיק בכותל בקורה אחת, אינו יכול להכניס שנייה לתוכה שהרי לא מחל כי אם אחת. והני מילי שהודה שאין הכותל שלו אלא שחבירו מחל לו בהכנס' הקורה אבל אם טען חציה שלי וראיה שהכנסתי בה קורה נאמן שהוא שותף בכוליה בשבועת היסת. אמר אביי שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. ולא מיבעיא מרשות היחיד לרשות היחיד אלא אפילו ברשות הרבים דאמר ליה בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בין וכו'. פירש ר"י דווקא בשני צידי רשות הרבים דאינו מרגיש כשיבא חבירו, אבל שני גגין הסמוכין דאחד מרגיש בחבירו כשישתמש לא צריך מעקה. ראובן בנה עלייה בחצירו ופתח לו חלונות לחצירו והניחה חצירו של ראובן גבול ורחב יותר מארבע אמות בין חצירו של שמעון ובין החלונות, והנה שמעון קובל עליו מהיזק ראייה, והנה פסקנו כאביי בשני גגין בשני צידי רשות הרבים אף על גב דרשות הרבים גבול מפסיק איכא היזק ראייה, מכל מקום כתב ר"ת דווקא בשני צידי רשות הרבים אבל גגים הסמוכים זה לזה לא עבדי מעקה. ורבינו אב"ן כתב אם יש מקום בחצירו שיכול להצטנע שם אינו יכול למחות אבל אם רואה בכל חצירו יכול למחות. ותימא למה יפסיד שימוש שאר חצרו ונמצא בתשובה רב צמח גאון היכא דרשו' הרבים וחצירו מפסיקין אפילו רחוק יכול למחות מטעם היזק ראייה וכן שנינו משנה שלימה [להלן ס' ע"א] אבל פותח לרשות הרבים פתח כנגד פתח דאמר ליה סוף סוף בעי איצנועי מבני רשות הרבים משמע הא לאו הכי היה יכול למחות אף על פי שרשות הרבים מפסיק, והרמז"ל חילק היכא דבונה על המיצר שייך היזיק ראיה אפילו יש כמה חצירות ביניהם אבל בבונה בתוך שלו סגי בהרחקת ארבע אמות. גג הסמוך לחצר חבירו (עושין) [עושה] לו מעקה גבוה ארבע אמות אבל בין גג לגג לא צריך ארבע אמות אבל צריך מחיצה גבוה עשרה. איתמר שני חצירות זו למעלה מזו אמר רב חסדא עליון מסייע לתחתון ועולה. פר"י גם התחתון מסייע לעליון כי כשעומד עליון בחצירו רואה בתחתון.
<h2>דף ז.</h2>
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תיתאי איתבר תיתאי אמר ליה לעילאי תן [לי] ליבניי אמר ליה שפיר דיירא את שוף עול שוף פוק אמר רב נחמן דינא קאמר ליה, והני מילי דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מי' רשות' דתתאי היא, והני מילי דלא אתנו אהדדי אבל אתנו אהדדי סתר ובני כדנקיט אסורייתא דמחוזא והדר. וכן הדין במשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ובתוך הזמן רוצה לבנותו אינו יכול לכוף לשוכר לצאת אפילו לבית יפה ממנו וגם אינו יכול להכניס פועל לתוכו בעודו מושכר ליה כדאמר פרק לא יחפור [כ' ע"ב] איני יכול לישן מפני הנכנסים והיוצאים. ורב צמח גאון השיב כותל שבין ראובן לשמעון והכותל של אחד מהם יכול למוכרו בעל כרחו של השני עיין באבי אס"ף. ההוא גברא דהוה בני אשותא אחורי כוותא דחבריה אמר ליה קא אפלת עלי אמר ליה עבדינא לך כויה מלעיל וכו' עד לא מצי דאיטרח ואף על פי דמשתמש בתבנא וציבי. הנהו תרי אחי דאיפליגו חד מטיא איספליד' וחד מטיא תרביצא אזל מרי דתרביצא בנה אפומא דאיספלידא אמר קא מאפלת עלי אמר ליה בדידי קא בניא אמר רב נחמן דינא קאמר ליה. פירש רבינו תם מן האספלידא היה רואה שדותיו דרך התורביצא. ור"י פירש שהיה מאפיל עליו שלא היה בו אורה גדולה כאשר צריך לאכסדרה אבל עדיין היה בו אור גדול, והשתא ניחא דקאמר דאוירא לא עלו אהדדי. מפירוש ר"י הבאתי ראייה על אחד שבנה נגד ב"ה ורצה להרחיק רק ארבע אמות. ואמרתי דבית הכנסת צריך אורה גדולה כמו איספלידא דהכ'. ומשמע מלשון הקונטרס דוקא שלא היה לו חזקת אורת איספלידא ג' שנים, משום הכי מצי לומר בדידי בניינא. האחין שחלקו אחד נטל שדה פרדס, ואחד נטל שדה לבן יש לו לבעל הפרדס ארבע אמות בשדה לבן, שעל מנת כן חלקו, היכא דעלו אהדדי. אבל הכא אוירא דאספלידא לא עלו אהדדי.
<h2>דף ז:</h2>
האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה. משום דפסיק שמואל פרק המוכר את הבית [ס"ה ע"א] כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, לפיכך אין להם דרך זה על זה דכולם מוכרין. ולא סולמות, פר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל בית אחיו. ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא, אמר רב חמא לא מיקרע קרעינן ליה ולא מיגבא מגבינן עד דגדלי יתמי מדלא אפקוה בחיי אבוהון דילמא זייופי זייפיה. וכן הלכה.
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבי שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצירות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומות ודלתיים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומות ובריח. וכן כל דברים הצריכים צורך גדול לחצר דברים שנהגו בהם בני המדינה, אבל סיוד וכיור אינם כופים ואם עשה אחד מהן מעצמו אם גילה השני דניחא ליה בה מגלגלין עליו ליתן חלקו. כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין. פירש רבינו תם דנותנין עניים קרובים יותר מעניים רחוקים, ועשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים דלפי שבח נמי גובין. פר"י היכא דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמרינן פרק הגוזל בתרא [קט"ז ע"ב] שיירא שהייתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דעיקר הגייס בא על ממון. אבל היכא שבאו על עסקי נפשות או שטעו במדבר מחשבים לפי נפשו'. מעשה היה בשומר העיר שמתחילה שמרו בעצמם ולבסוף נתפשרו הקהל ליתן דבר קצוב, ופסק הרמז"ל שיתנו לפי שבח ממון, אף על גב דמעיקרא שמרו בנפשותם כדאמר הכא [אי] נפקי בכלוזא רבנן לא בני מיפקי בכלוזא נינהו. ופאילו הכי לכריא דפסיא אפילו מרבנן. כן מצאתי בגמרא הכל לכריא דפסיא אפילו מרבנן לא אמרן אלא דלא נפקי בכלוזא אבל נפקא בכלוזא, רבנן לא בני מיפק בכלוזא נינהו. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא ערקו פלגא דליוה פלגא. עיין פרק הגוזל [קט"ז ע"ב].
תניא בתוספתא [עי' ב"מ פי"א ה"ט] כופין בני מבוי זה את זה לעשות דלת נגר ומנעול לחצר ואם שרוי עמהן בחצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו בעיר אחרת משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואם שרוי עמהן באותו עיר משעבדין על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות למבוי לחי וקורה. [עי' שם הי"ב] ולבנות בית הכנסת ולקנות להן נביאים וכתובים. פסק הרמז"ל הוא הדין להכניס אורחים ולחלק להן צדקה, עמו. [וכן] אם אין שם מנין ורוצים להשכיר מניין ואפילו היה עיר חדשה דלא נהיג בה אכתי מידי כופין אף הבא לגור עמהם והוא הדין שכופים להשתתף במס, והיכא דאין המניין אלא עם שמעון כופין אותו או לישאר או להשכיר אחר(ים) במקומו. וכן מנהג כל תפוצת הגולה למקום שחסר אחד או שנים פחות ממניין משכירין. אבל היכא שיש עשרה בלא הוא אין לכופו לישאר, ולא חיישינן שמא יצטרך אחד מהן לנקביו, ואם ילך עוד אחד מן הקהל אותם שני' היוצאים ישכרו אחד בשותפות וכל אחד יתן חצי, אפילו אחד עשיר מחבירו כי העני חייב להשלי' המניין כמו העשיר ושכר החזן על היוצאים כמו על הנשארים. ונמצא בתשובה אחרת שפסק הרמז"ל דגובין לפי ממון עשיר לפי עשרו ומדמה לה לשיירא שהייתה מהלכת במדב' [ב"ק קט"ז ע"ב] ובא עליה כותים לטורפה דמחשבין לפי ממון, הכי נמי מה שאינם הולכים לעיר אחרת מניחין בשביל ממונ'.
<h2>דף ח.</h2>
רמא כרגא ארבנן, אמר ליה עבר מר אדאוריית' אדנביאי ואדכתיבי. רב פפא רמי כרגא דפסיא איתמי. הכל לגלי גפא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא. כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בית מיד הוא כאנשי העיר. וכי תנן מתניתין לפסי העיר תנן לתמחוי שלשים יום ולקופה שלשה חדשים לכסות ששה חדשים לקבורה תשעה חדשים ולכל הני מילי מפקינן מינייהו בעל כרחן. רבה רמא צדקה איתמי דבר מריון, והא תנן אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים אמר ליה אנא לאחשבינהו קא בעינא. [ע"ב] פדיון שבויים מצוה רבה היא. [פר"י הא] דתניא [מגילה כ"ז ע"א] אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמא מילתא דפשיטא היא ולא צריך למיתני.
<h2>דף ח:</h2>
תנו רבנן קופה נגבית בשני' ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות, ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנות בכל מה שירצו. נראה לרבינו תם דיכולים לשנות אפילו לדבר הרשות אפילו באת לידי גבאי וכן היה רבינו תם נוהג לתת מעות הקופה אפילו לשומרי העיר. והא דאמר בערכין [ו' ע"ב] האי מאן דנדר שרגא לבי כנישתא אסור לשנותה ואמרינן נמי משבאת לידי הגבאי אסור לשנותה [היינו הגבאי או יחיד. אבל ציבור יכולין לשנותה]. (היינו דווקא גבאי אבל בני העיר משנים. מתרץ במרדכי דף רמ"ד עמוד ג, עיין במרדכי דף רמ"ה עמוד א'). כי הא דרבא אכפייה. פר"י אחר היה עמו, דאין עושין שררה על הצבור פחות משנים והא דלא חשיב מפני כבודו דרבא. אפיק מיניה ארבע [מאה] זוזי לצדקה. האי דכופין לתת צדקה עיין פרק (מציאת האשה) [נערה מ"ט ע"ב]. דין אמת לאמתו. לאפוקי דין מרומה אף על פי שהעדים מעידין אין מחתכין אתו כיון שיודעין שמשקרין.
תנו רבנן גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות, היה נושה בחבירו מנה ופורעו בשוק לא יתננו בתוך כיסו אלא לתוך כיס של צדקה וכשיגיע לביתו נוטל. גבאי צדק' פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם. [ט' ע"א] אין מחשבין עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים. הבא ואמר כסוני בודקין אחריו. פר[נ]סוני אין בודקין אחריו. אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר לפונדיון מארב' סאים בסלע. לן נותנים לו פרנסת לינה פוריא ובי סדיא. שבת נותנים לו מזון שלש סעודות. [ח' ע"ב] רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן. פירש רבינו תם שעשיית הקיצות מדעת טובי העיר [וטובי העיר הוו כולן חבר עיר ופסק הרמז"ל הטעם] דטובי העיר הוו בעירם למה שהוזכרו כמו גדולי הדור וגדולי הדור אמר בכל מקום שהפקרן הפקר. יש אומרים דווקא היכא שהתנו כבר בינותם אבל אם [לא] התנו תחילה אין כח ביד טובי העיר להכריח אחד מעירם למה שירצו. והא דאמר הפקר בית דין הפקר [כגון] בית דין דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא. ראשי הקהל שבאו לשנות להטיל מס על קרקע כמו על מעות, בכל מלכותינו אין נותנים כלום, ופעמים רבות רצו בעלי בתים לשנות ולא הנחנום, והא דאמר רשאין בני העיר להסיע היינו מדעת כולם כי הני טבחי דאתנו בהדי הדדי ואפילו בדברים בעלמא קא מקנו אבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאית ליה פסידא להאי ורווחה להאי ולא מיגדר מילתא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמן, עוד יש להביא ראייה ממסכת פיאה [פ"ח מ"ט] מי שיש לו מאתים זוז ונושא ונותן בהם הרי זה לא יטול, ומפרש בירושלמי [שם ה"ח] טבין חמשין דעבדי ממאתן דלא עבדי ועל זה סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקע ונמצא בשם רבינו יוסף טוב עלם שאין בכל הסחורות שכר מצוי כמו בריבית. [יבמות ס"ג ע"א] ואמר רבי אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנא' [יחזקאל כ"ז] וירדו מאוניותיהם וגו' ולכך אין להכביד על קרקע כשאר ממון. כתב הרמז"ל אם הובררו טובי העיר מתחילה להנהיג קהלם מה שעשו עשוי והא דאמר פרק בני העיר [כ"ו ע"א] לא שנו אלא על כפרים אבל בכרכים לא מהנו ז' טובי העיר אלא כולם, הני מילי בסתם אבל ביררום אפילו בכרכים אהני ואפילו יחיד, דגרסינן בירושלמי דמגילה [שם ה"ב] ג' מבני בית הכנסת כבני בית הכנסת במה אנן קיימין אם קבלו עליהם אפילו יחיד נמי ואם לא קבלו כולהו בעינן. בסתם אנו קיימין. ואם רוב הקהל מסכימים לתקנה אחת או לברור ראשים יכולים לכוף המועט להיות צייתי לתקנתם. ואם הראשים יחניפו לאוהביהם הקולר תלוי בצוארם. והארכתי בדבר זה כי יש מפרשי' ורשאי' בני העיר להסיע על קיצתם הני מילי דכולהו ניאותו יחד וזה עמהם ושוב עבר על קיצותם אבל בלא דעת לא אלימי לעשות. ראובן נתן מעות לצדקה ואמר זה הממון ינתן לריוח ומן הריוח ישכירו הקהל רב והקרן יהיה קיים, ואחר פטירתו השכירו הקהל רב ונמצא רב אחד הנשוי בת המקדיש גדול כמותו, וטעון אומדנא דרבי שמעון בן מנסיא בפרק יש נוחלין [קל"ב ע"א]. ופירש הרמז"ל אחרי שניתן לקהל וכבר בא לידי הגבאי אין לבניו וליורשיו כח בו יותר משאר והקהל יעשו הטוב בעיניהם לשם שמים. נמצא בתשובת הרמז"ל הא דאמר רשאין בני העיר לשנותה אפילו לדבר הרשות הני מילי קודם שנשתמשו בו לדבר מצוה אבל לאחר שנשתמשו בו אסור לשנותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר כדמשמע [דדווקא] גבי תשמישי קדושה אמר מעלין ולא מורידין. אבל תשמיש מצוה מורידין.
<h2>דף ט.</h2>
לא איזדקיק ליה. רב פפא היה גבאי ולא נתן לו מן הקופה כיון דמחזר על הפתחים אמר ליה אי מר לא מזדקיק ליה גם אחרים לא יתנו לו. והא דתניא אין נזקקין לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט נותנים לו.
<h2>דף י:</h2>
אין נותנין לקופה של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון. פירש נאמן כמותו אבל צדיק כמותו אין לבקש דמי ימצאנו, להכי נקט רבי חנניא בן תרדיון משום מעשה שבא לידו כדאמר בפרק קמא דעבודה זרה [י"ז ע"ב] מעות פורים נתחלפו ליה וכו'. וכן הא דאמר [שבת מ"ט ע"א] תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים לא שיהא צדיק כאלישע אלא גוף נקי שידע ליזהר.
אמיה דשבור מלכא שדרא ד' מאה זוזי לרבי אמי לצדקה ולא קבלינהו, שדרא לקמיה דרבי אבא וקבלינהו, משום שלום מלכות, ויהבינהו לעניי גוים.
<h2>דף יא.</h2>
אין חולקין את החצר עד שיהיו בו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, ולא את השדה עד שיהיו בו תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה וכו'. אימתי בזמן שאין שניה' רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מכאן יחלוקו. כתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצים לא יחלוקו. ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים. והני מילי שאין כל אחד מכיר חלקו מעולם אבל אם כל אחד מכיר חלקו אין לאחד רשות להשתמש בשל חבירו [ו]חולקין. אמר רב הונא חצר לפי פתח מתחלקת. רב חסדא אמר נותן לכל פתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה, ותניא כוותיה. פסק רב אלפס הני ארבע אמות דוקא רוחב ארבע אמות, אבל אם אינו רחב ארבע אמות אפי' ארכו עשרה אמות לא חזי לתשמישא דחצר עיין לקמן [י"ב ע"ב]. פירא דסופלי וכו' (פירש חפירה של גרעינים).
<h2>דף יא:</h2>
אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר, בני מבוי מעכבין עליו. והני מילי למבוי שאינו מפולש שמרבה עליהן הדרך, אבל מפולש אין מעכבין עליו דהוה ליה רשות הרבים. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת, הזבל שבחצר מתחלקת לפי פתחים. יש מפרשים אכסני' של מלך, ויש מפרשים זבל של אכסני'. מכאן יש להוכיח שני בתים שיש להם יחד חפורת בית הכסא, ואחד מן הבתים גדול מן חבירו צריכין ליתן לפי ריבוי החדרים כדאמר הכא הזבל שבחצר לפי פתחה מתחלקת. אחד מבני מבוי שבקש לסתום נגד פתחו, בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן הדרך. פסק רב אלפס דלא קיימא הכי אלא כרבי דקיימא לן הילכתא כוותיה מחבירו בברייתא דמייתי כתנאי הי' סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו דברי רבי.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רבא לא שנו אלא שלא פירץ פיצומיו אבל פירץ פיצומיו בני מבוי מעכבין עליו, תניא נמי הכי בית סתום יש לו ארבע אמות, פרץ פיצומיו אין לו ארבע אמות, בית סתום אין מטמא כל סביביו פרץ פיצומיו מטמא כל סביביו. פירש הקונטרס כל סביביו ארבע אמות כקבר. ואין נראה לרשב"א, דכיון דמסיימו במחיצה לא חיישינן כדמוכח פרק משוח מלחמה [מ"ד ע"א]. לכן נראה לר"י שיש זיזין הבולטין מן הבית בכל צד ויש בהן פותח טפח לכל אחד וכשלא פרץ פיצומיו אף על פי שסתמו אינו מטמא תחת שאר זיזין שסתמו של מת עומד לצאת דרך הפתח, אבל פרץ פיצומיו וחזר ובנאו כשאר כותל אין כאן פתח כלל ומטמא כל סביביו דבכל זיז איכא לספוקי שמא יצא דרך אותו זיז מן הבית. על אודות החור שהיו מי גגין יוצאין דרך שם וטוען שמעון שראובן סתם אותו חור וראובן אמר לא היו דברים מעולם ועוד טען הרי בנית איצטבא במקום שאתה אומר שהיה לך חור וסתמת אותו. נראה דראובן פטור אף משבועה כיון דשמעון עצמו בנה לפניו מידי דהוה אאחד מבני מבוי שהיה לו פתח וסתמו ופרץ פיצומיו שבני מבוי מעכבין עליו מלחזור ולפתחו, ושוב נמצא שכתב הרמז"ל מספר העיטור דפרץ פיצומיו לא הפסיד כח אלא בג' שנים. פרץ פיצומיו בני מבוי מעכבין עליו, נילף מינה שאם סתם שמעון פתחו וחלונו ובא ראובן לבנות כנגד פתחו וחלונו יכול שמעון לעכבו מלבנות שיכול לומר דעתו לחזור ולפתחו. והני מילי שלא פרץ פיצומיו וצריך להרחיק ארבע אמו'. וכן פירש רבינו אב"ן, כדאמר לקמן [נ"ט ע"ב] בא לפני רבי חייא, אמר ליה יגע ויסתום, ואם על פי בית דין נתחייב שמעון לסתום אפילו לא פרץ פיצומיו שרי שהרי שלא כדין פתח ואם שתק שמעון עד שבנה ראובן בפניו אינו יכול למחות דאמר רב נחמן [שם] לסתום לאלתר הוי חזקה, ורב נחמן מיירי דסתם ראובן בפניו אבל סתם לעצמו יכול לחזור ולפתוח אם לא פרץ פיצומיו, בספר אביאסף. מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פר"י דאיירי שהחזיקו ברשות אבל שלא ברשות לינקוט פיזרא וליתיב. מבואות המפולשים לרשות הרבים ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליו.
<h2>דף יב:</h2>
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינא ליה אחד מיצרא, יבם מאי, אמר אביי היא היא, רבא אמר והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פירש רבינו תם לרבה דאמר בסמוך כופין על מדת סדום איצטריך קרא בבכור, דלא תימא הוה ליה כשני אחין שרוצין להשתתף יחד דאין שומעין להם לכוף השלישי לתת חלקם אחד מיצרא. וכתב הרמז"ל דפעמים כופין שני שותפי' לתת חלקם יחד כגון דאתו מכח חד כדאמר בפרק בתרא דכתובות [ק"ט ע"ב] (גבי חד דאתי מכח ארבע) אי שתקת שתקת. ההוא דזבין ארעא אמיצרא דבי נשא. פר"י לדגרסי אמר אחי א"כ צריך לומר דבי נשיא היה אביו והיה חי באותו פעם שקנה, לפי זה יכולין לכתוב בכתובה דהנעלת ליה מביה נשא אפילו אביה חי. אמר ליה פלגו לי אמצרא, אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. מתריף לה רב יוסף מעלין ליה מנכסי דבר מריון, והלכה כרב יוסף. פירש הקונטרס בשדה בעל [שזה] מתברכת יותר מזה, אבל תרתי ארעא אתרי ניגרי איירי בבית השלחין דכיון שצריך להשקותו אין זה מתברך יותר מזה. ואין נראה לר"ת אלא מעלין בנכסי דבר מוריון לא נתן לך זכות במה שיש לנו בשדה זו אלא בדמים יקרים לכן נטיל גורל, ותרתי ארעתא אתרי ניגרי מלתא באפיה נפשיה היא, שאם יש שתי שדות ולכל אחד נגר ואחד מן האחין אומר נחלוק כל שדה לשנים והאחד אומר אני אטול שלם ואתה תטול שלם כופין אותו על מדת סדום שיהא לכל אחד חלקו ביחד, וכן תרתי ארעתא אחד ניגרא, והשתא ניחא דלא אמר מעלין עליהם בנכסים כי בר מוריון, אטו אם יאמר אחד לחלוק לכמה חלקים ישמעו לו. פירש הרמז"ל על שותפין שיש למקצתן קרקע המזרח ורוצים ליטול במזרח ויטול אחר במערב, לפירוש הקונטרס שמחלק בין בית השלחין לשדה בית הבעל בבתים ליכא האי טעמא וכופין. ולרבינו תם לא תלי בטעמא כלל ואין כופין. וכתב כיון דלא בריר לן יש להטיל גורלות אם יעלה למצרנים חלקם במזרח הרי טוב ואם לאו כל דאלים גבר. ורבינו יואל הלוי כתב דכופין לתת אמצרה דאין שייך בבתים לומר זו מתברכת יותר מזו, והוא הדין אם אחד מן השוק קנה חלקו של אחד מהן ויש לו בית סמוך להן דיהבינן ליה אמיצרא. ראובן ושמעון ולוי שהיה להם בית קטן בין שני בתים יהודים ובאו שני אחים קרוביהם שגם יש להם בית סמוך להם ובקשו למוכרו להם ונתרצו להם ונכנסו אותן האחין תחת שמעון ולוי, ואחר זמן נמלך ראובן ואמר למכור חלקו ואמר להם קחו אתם חלקי או תבררו חלקיכם לצד בתיכם, ואני אמכור חלקי ליהודי הדר בצד אחד, כי הוא צריך לו מאד להרחיב ביתו ואתם מכח קורבה באתם אל אחיי שמכרו לכם, והאחים משיבים אמת בתחילה חשקה נפשנו בחלק הסמוך לנו, אבל עתה נמלכנו וכשם שאתה חפץ להשתכר בו גם אנו חפצים, ופסקו שהדין עם האחין ואין כאן כופין על מדת סדום כדאמר הכא מעלינן עליהם בנכסי דבר מוריון. וחזר ראובן ואמר אם כן בא ונחלוק לשלשה חלקים אולי יעלה לי חלק שאני חפץ והאחין משיבין לא נחלוק שהבית צר ואין בו שלשה חלקים כי לא יגיע לכל אחד ארבע אמות אף על פי שהבית ארוך מאד אינו רחב י"ב אמות ואם היינו מחלקי' באותו עניין לא היו החלקים שוים הפנימי יגרע מן החיצון כי לא יהיה דרך ללכת לרשות הרבים, וראובן אמר נחלוק באורך שיהא לכל אחד דרך רשות הרבים ואף על פי שלא יגיע לכל אחד ארבע על ארבע דהיינו שיעור בית מכל מקום לדעת כן שיירתי חלקי שאעשה מחלקי כל מה שארצה. ופסקו הרבי שמואל בר רבי ברוך והרבי אלעזר דהדין עם ראובן כיון דבשעת קניין אמר אנו קונים כדי לעשות סניף אל בתינו הרי נתרצו לחלוק, ותנן אבל שניהם רוצים אפילו פחות מכן יחלוקו (בבא בתרא במרדכי סימן תק"ז מאריך בפסק זה) ספר חכמה. וזה לשון המיימוני, האחין והשותפין שבאו לחלוק השדה ואין שם מקום טוב ומקום רע, ואמר אחד תנו לי בזה הצד סמוך לשדה שלי שומעין לו, וכופין שכנגדו על מדת סדום, אבל היה צד אחד רע וצד אחד טוב אין שומעין לו אלא נוטל בגורל, ואם אמר תנו לי מצד זה הרע שומעין לו. כללו של דבר כל שיש ריוח לאחד ואין לשני הפסד כופין לעשות. (פירש) [פסק] הרמז"ל, על ראובן שיש לו חלק בבית ובחצר שמינית ובאותה שמינית יש בו דין חלוקה וחלק כ"ד אחד קנה מאחיו של שמעון ובאותו חלק אין בו דין חלוקה. ועתה רוצה לוי לחלוק עם ראובן ואמר הואיל ואתינא מכח שנים איני רוצה חלקיי ביחד כדי לבטל החלוקה. ופירש הרמז"ל דאי אפשר לו לומר אי אפשי בתקנת חכמים שאיני רוצה חלקיי ביחד דלא שייכא הך מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק, כמו שפירש ריב"א פרק קמא דבבא קמא [ח' ע"א] אמר אההיא אי שקלת כדינך שקול כדהשתא אמאי לא שקיל זיבורית כדהשתא ולימא אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לי בבינונית, ותירץ דלא שייך הך מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני והוא מוחזק, וליכא למימר מה מכר ראשון לשני דהא לאו זכות הוא לו שיטול חלקו בשני צדדין ואף על פי שהוא אומר שחפץ בכך בטלה דעתו. וגם פסק בכותלי הבית שאינם עומדים לסתור אינם עולים לחשבון. ומדת הטפחים ארבע בגודל רוחב הגודל באמצעיתו והביא ראייה מזבחים פרק קדשי קדשים [ס"ג ע"א] כל כבשים שיהו שם וכו'. גם כתב על ז' שותפים שבבית ושבחצר לראובן ג' שמיניות לשמעון חלק ששית ללוי ח' ליהודה כ"ד ליששכר חלק י"ו וחלק כ"ד לזבולון חלק י"ו לבנימין חלק י"ו דראובן ושמעון וכל אותם שיש להם דין חלוקה יכולין בטוב לחלק והאחרים שאין להם דין חלוקה יעמדו בשותפות. ואם יאמרו זבולון או בנימין תנו לי חלקי אף על פי שאין לו דין חלוקה כדי שישאר חבירו לבדו ולא יהיו לו כדין חלוקה ויכוף האחרים לעמוד עמו. נראה דלאו כל כמיניה לומר כן ויכופו אותו לעמוד עם חביריו בשותפות ולא תיבטל חלוקת חביריו שיש להם דין חלוקה, דגדולה מזו פירש רבינו תם תרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך מעלינן כו' דאטו אם יחפוץ האחד לחלוק לעשרה חלקי' מי צייתינן ליה מהאי טעמא כל שכן בנדון זה דלא להפסיד לו ולחבירו מה שעושה בשביל ערמה. ועובי החומה אינו עולה כלל למניין ארבע אמות אי איכא פסידא טובא אי סתרי ליה אמנם לסתור מקצתם ולהקלישה כדי להשלים לכל אחד שיעור ארבע אמות עושים אם יכול הבנין לעמוד דאורחא דאינשי למעבד הכי. נמצא בתשובת הרמז"ל וששאלת אם אין יכולין לפתוח לו מלא פתח אחת לרשות הרבים, כיצד יעשו כך שיהיה על הפנימי דרך על החיצון שיצ' ונכנס דרך פתחו ולא ימנעו מלחלוק כיון שיש לכל אחד דין חלוקה.
<h2>דף יג.</h2>
ולא את הטרקלין ולא את המורן. פירש מיני פלטין. אין בהם לא כדי לזה ולזה מאי. [ע"ב] והילכתא אית דינא דגוד או איגוד. פירוש אפילו בדמים יקרים הרבה יותר משויו יכול לומר גוד או איגוד ואין נראה לריב"א, דאם כן כל עשיר יסלק עני שותפו בדבר שאין בו דין חלוקה. תניא נמי הכי כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו, רבי שמעון בן גמליאל אמר אין שומעין לו, מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל אי בדמי לית לי למיתן לך, ואם במתנה לא ניחא לי דשונא מתנות יחיה. פסק רב אלפס כרבי שמעון בן גמליאל. וכן המיימוני. פסק רבינו חננאל כתנא קמא. וכן הרמז"ל, מדפריך סתמא דתלמודא אילימא כדקתני, מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל. גם פסק הרמז"ל היכא דאחד יש לו חלק גדול הרבה יותר מכדי חלוקה, וחבירו יש לו פחות מכדי חלוקה ואמר האחד אחלוק ואציגה עמך מחלקי עד שיהיה שיעור חלוקה ביני ובינך שומעין לו וחולקין, דאפילו רבי שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא מהני טעמי אי בדמי אי במתנה וכנדון זה לא שייכי הני טעמי. [ע"א] שני אחים אחד עני ואחד עשיר גוד איכא איגוד ליכא. פסק רבינו ברוך בסימן קנ"ח דאם יש בו דין חלוקה יכול להשכיר חלקו לאחרים לעשות בו כל מה שירצה. עשיר ועני שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר. [לאו דוקא עשאן לשכר], אלא הוא הדין אם מוצא להשכיר, אפילו עשאן אביהן לעצמו, אלא שאינו יכול לכוף העשיר להשכירן, ואומר לו קח לך עבדים. בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה, עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. אומר ר"י דלהכי נקט בכור ופשוט דאמרינן פ' מי שהיה נשוי [צ"ג ע"ב] שור לחרישה ועומד לחרישה השכר לאמצע אף על פי שלזה מנה ולזה מאתים, דהתם מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל בכור ופשוט לא שייך למימר הכי. פסק הרמז"ל ראובן יש לו בית גדול ושמעון יש לו חלק קטן בבית שאין בו כדי חלוקה, דמי לבכור ופשוט ואם יוכלו להשלים שידור האחד בתוכו וישלם שכר לחבירו או ששניהם ידורו בתוכו ומי שיש לו חלק המועט יעלה שכר הרי טוב, ואם לאו ידור בו כל אחד לבדו כפי חלקים שיש לו כגון אם יש לאחד ג' חלקים ידור בו שלש שנים והאחד שנה אחת, ואם ישכירוהו לאחרי' יטול זה ג' חלקים מהשכירות וזה חלק אחד.
<h2>דף יג:</h2>
איכא מאן דאמר דלא אמרינן גוד או איגוד, אלא היכא דכל חד מינייהו אית ליה דמי, וכן פר"ח. אבל פסק רב אלפס ורבינו יואל הלוי אע"ג דלית ליה לחד דמי אמר לחבריה גוד או איגוד.
ובכתבי הקדש אף על פי ששניהם רוצים לא יחלוקו אם הוא בכרך אחד ומשו' ביזיון כתבי הקדש. מיהו בב' כריכות חולקין אם שניהם רוצים. ואין אחד יכול לכוף חבירו לחלוק ולהעלות בדמים אם אחד מן הכרכי' טוב יותר מחבירו וכן כל דבר דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי בכהאי גונא לית דינא דגוד או איגוד אלא שאומר גוד אתה הכל או אני הכל. בירושלמי [ה"ה] אמר רבי יהושע כגון תהילים ודברי הימים אבל תהילים ותהילים דברי הכל חולקין. רבי עקיבא אומר אפילו תהילים ותהילים אין חולקין דמתוך שאין חולקין מתייחדין יחד ולומדין. פירש רבינו חננאל בכרך אחד אין חולקין משום ביזיון היינו כשחותכים אותו השנים בשביל חלקו, אבל אדם אחד אם בא לחתוך חותך דאין זה ביזיון. פר"י דוקא ספרים שלהן דעשויין היו כמו ספר תורה שלנו הוא דאיכא ביזיון אבל השתא ספרים שלנו העשויין בקונטריסים ליכא ביזיון, וכבר היה המעשה בשני אחי יוסף ושמעון שנפל להו ספר בירושה ונמלכנו לחלוק הקונטרס, והיו בו קונטריס אחד המסויים בסופו שמעון וקונטריס האחד התחיל בו יוסף והפילו גורלות ונפל יוסף ליוסף ושמעון לשמעון. הא תרגמו רב שלמן בשניהן רוצין וחולקין כתבי הקדש בשתי כריכות. תנו רבנן מדביק אדם תורה ונביאים וכתובים ביחד דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר תורה בפני עצמו, ונביאים בפני עצמו, וכתובים בפני עצמו. ופר"י לא מפני שאסור להניח זה על זה, דלא אשכחן שיהא אסור להניח כתובים על נביאים או איפכא, אלא היינו טעמא שלא יהא נראה הכל כחד תורה. ולר' דאמר מדביק אדם הכל ביחד אף על פי שאי אפשר שלא יהא לפעמים נביאים וכתובים על גבי תורה ואסור להניח כדאמר במגילה [כ"ז ע"א] הני מילי בשתי כריכות אבל כשהן יחד מדובקים אין זה ביזיון. וצריך להניח בין חומש לחומש ארבע שיטין ובין נביא לנביא של תרי עשר שלש שיטין וכן בין כל נביא לנביא. ומסיים למטה ומתחיל למעלה. פיר' בקונטרס אינו צרי' להניח ד' שיטין. ונר' לר"י דבין חומש לחומש של תור' צריך להניח ד' שיטין, ובנביאים דוקא קאמר דאינו צריך כדמפרש טעמא דאם בא לחתוך חותך. וריצב"א פירש דמסיים למטה ומתחיל למעלה ולעולם מניח ד' שיטין, ודווקא בין נביא לנביא, אבל בין חומש לחומש לא יסיים למטה ויתחיל למעלה אפי' בהנחת שיטין, כדאמרינן בירושלמי פ"ק דמגילה [ה"ט], וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בסופו, והטעם שלא יסיים בסוף הדף דחיישינן שמא יבא לחתוך, ומה שאנו מדביקין היינו משום דקונטרסי' הם ולא דמי לספריהם. ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף. וקשה לר"י דתניא כל הספרים נגללים לתחילתן, על כן נראה לר"י דגרסינן איפכא, ורבינו שמעון מקיים גירסת הספרים, דהכא מיירי שמדביק תורה ונביאים וכתובים יחד ולהכי נגלל (לתוכו) [לסופו] כדי (שיהא) [שלא יהא] תורה מבחוץ לנביאים, אבל בתורה לחוד נגלל לתחלתו. [י"ד ע"א] שאם בא לחתוך חותך. פי' בקו' כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד בהא אמרינן בשתי כריכות חולקין אבל תורה ונביאים בכרך אחד אין חולקין אפי' שניהם רוצים.
<h2>דף יד.</h2>
שיעור ספר תורה בגויל ו' טפחים. גויל הוא עור שלם שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השער וכותבין עליו לצד אותו מקום שער, ופעמים חותכין אותו לשנים דרך עוביו שכלפי שער קרוי קלף וכותבין עליו לצד בשר ולצד בשר קרוי דוכסוסטוס וכותבין עליו לצד שער. וקלף שלנו דין קלף יש לו, עיין פרק (במה מדליקין) [מוציא יין ע"ט ע"ב]. [ע"ב] תרי בתרי היכי יתבי. משמע שעם העמודים היה הקיפו ו'.
<h2>דף טו.</h2>
שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. הרבי משולם פי' שלא יקרא ש"ץ אותן פסוקין אלא אחד קורא אותן. ואין נר' לר"ת דהא תנן במגילה [כ"א ע"ב] קראו שנים יצאו מה שאין כן בתורה משמ' דכל התורה יחיד קורא אותו ולא שנים. אלא מפר"ת דיחיד קורא אותן היינו בלא הפסקה שלא יקרא לאחד ד' פסוקים ולחבירו ד' פסוקים, ומה שנוהגין עתה לקרות שנים בתורה כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע לקרות בעצמו, כדתנן בבכורים [פ"ג מ"ז]. ואומר ר"י שיסייע לו בנחת ולא בקול רם. כדאמרי' במגלה [שם] מה שאין כן בתורה.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור אדם סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה. פר"י בכולא איכא מיא וצריך הרחקה משום מתונתא, והא (ד)אמרי' בגמרא כל מרא ומרא דקמחית מרעית לארעאי, ואר"י אי לאו מתונתא לא היה צריך להרחיק ג' טפחים והא דקאמרי' כל מרא כו'. דאפילו כר' יוסי אתיא דאז מתחיל ההיזק והוא גירי דיליה.
<h2>דף יז:</h2>
פתח בבור וסיים בכותל, הא קמ"ל דכותל דבור ג' טפחים, למאי נפק' מינה למקח וממכר. איתמר הבא לסמוך בצד המיצר אביי אומר סומך ורבא אמר אינו סומך. וקיי"ל כרבא. פירשב"א בשדה שאינה עשוייה לבורות למה יסמוך שמא יטע זה אילן ויצטרך להרחיק. וי"ל מה שצריך להרחיק זהו שלא יזיק האילן לבור ובעבור זה לא יצטרך להרחיק זה חפיר' בורו כדי שלא יצטרך להרחיק חבירו כשיטע אילן. פר"ת הא דאסר רבא לסמוך בבור דא"ל כל מרא ומרא וכו' ולא אוכל לחפור שם בור אחר [אבל בשאר היזקות] (ו)אפי' לרבנן דאמרי על המזי' להרחיק את עצמו, ה"מ כשיש שם דבר הניזק אבל כשאין שם דבר הניזק וגם אינו מזיקו בידי' אין צריך להרחיק.
<h2>דף יח.</h2>
בשמעתין דמשרה פי' ר"ת אדם הסומך בהיתר אינו חייב להרחיק אפילו בגירי דיליה כדאמרי' אם היה רפת בקר קודמת לאוצר מותר.
<h2>דף יט.</h2>
אא"כ הרחיק ג' טפחים וסד בסיד איבעיא להו וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן ולא איפשיטא. ולא נברכת הכובסין ולא אמת המים לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות.
משום דמישתכי. פר"י שכן מנהג להטמין בסלעים שאש יוצא מהן, דהוה ליה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן.
<h2>דף יט:</h2>
המבריך את הגפן בארץ אם אין על גביו עפר ג' טפחים לא יביא זרע לשם. פי' גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף הגפן באמצעיתו ומכסהו בקרקע ונשרש שם. וזורע את הצדדי' פר"י דאיירי שזרע הצדדין ברחוק ג' היוצא מן הקרקע מכל צד, ועל גביו אסור לזרוע מפני שהוא מרכיב כי נכנס שורש הירק בגפן, אבל שאר אילנות קשין הן ולא יכנס לתוכו.
ואת מי רגלים ואת הזרעים מן הכותל. תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו, במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזוק וכמה טפח אבל בצונמא מותר. רקיק אינו ממעט בחלון. חלון שבין בית לחבירו מביא את הטומאה. חלון העשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח, וכשימעט אפילו משהו מטפח אינו מביא את הטומאה, ואם הוא עשוי לאורה בידי אדם שיעורו במטבע נירונית, ולא מטבע גדול והוא יתר מסלע סתם ואינו מתמעט בכל שהוא אלא עד שלא יהא אצבעיים ברוחב גודל ומאור שלא נעשה בידי אדם [אלא ע"י] שקצים ורמשי' שיעורו כמלא אגרוף שהוא כראש כל אדם. חישב עליו למאור שיעורו כמלא מקדח. לתשמיש שיעורו פותח טפח. ואם הוא חלון העשוי לאויר ולא לאורה ולא תשמיש שיעורו כמלא מקדח בינונית. לא מבעיא עבה דחזי ליה ולא מבטל ליה, אלא אפילו רקיק אינו מבטל ליה. ודווקא למעט בעינן דמבטל ליה, אבל לסותמו לגמרי אף על פי דלא מבטל חוצץ לעניין טומאה, ובלבד שיהא דבר שאינו מקבל טומאה, ושיוכל לעמוד בחלון בלא סמיכת דבר אחר. וכן דלת שהגיפוה או כלי עץ העשוי לנוחת לא בעי ביטול. וכלי מתכות הנוגעות בכל טמאות שבמת הרי הן כמותן, ושפוד הנוגע במת או שהוא בא על המת הוא אבי אבות הטומאה ומטמא באהל, או אם נגע באדם מטמא אותו כמת, אבל כלי מתכות בכלי מתכות אינו עושה כיוצא בו אלא כשאר כלים הנוגעין בהם. רבינו תם אסר לכהן ליכנס בבית שיש בו מתכת שנטמא באהל המת. אבל רבינו חיים כהן מתיר דחרב הרי הוא כחלל אין הנזיר מגלח עליו, ואם כן אין הכהן מוזהר עליו. ור"י מסימפון פירש דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בחרב שנעשה חלל בו.
<h2>דף כ:</h2>
מרחיקין את הריחיים שלשה מן השוכב, שהן ארבע מן הרכב משום טיריא והא דתניא של חמור שלשה מן האיצטרובל שהן ארבע מן הקלת התם משום קלא. לא יעשה אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש לו על גביו גבוה ארבע אמות, היה מעמידו בעלייה אז יהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח, ואם הזיק משלם מה שהזיק, רבי שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. לית הילכתא כרבי שמעון עיין פ' הבית והעלייה [קי"ח ע"ב]. לא יפתח אדם חנות של צבעי' תחת אוצרו של חבירו. באמת אמרו ביין התירו מפני שמשביחו, ולא רפת בקר מפני שמסריחו. והאי חמרא דידן אפי' קיטרא דשרגא קשה ליה. פר"י דווקא תחתיו אבל בסמוך לא אשמעינן דבעי הרחקה. ואספסתא כרפ' בקר דמיא. אם היתה רפת בקר קודם לאוצר מותר. חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומ' לו איני יכול לישן לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין, ועושה כלים ויוצא ומוכר בשוק. אבל אינו יכול למחות בידו ולומ' לו אינו יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול התנוקו'. פר"י הא דקתני מן הנכנסי' ומן היוצאין היינו בני אד' נכרי' זולתי בני חצר, אבל אם עושי' מלאכ' בפטיש או ברחיים אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן. והתינוקות שלומדים אינו יכול לעכב אפילו הבאים מעלמא, מיהו בשולי דנגרי או בסופר של שטרו' יכול למחות וכ"ש בתינוקו' של כותים. אבל בחצר אחרת מותר ואינו יכול לעכב עליו. אינו יכול לישן מקול הפטיש והרחיים, פי' רבינו יואל הלוי דווקא בחנות שלו יכול לתקן מלאכתו ואינו יכול לעכב בידו, אבל בחצר השותפין אמרי' פ' חזקת הבתי' [נ"ז ע"ב] בכל שותפין מעכבין.
<h2>דף כא.</h2>
מ"ש רישא מ"ש סיפא, סיפא אתאן לתינוקו' של בית רבן, מתקנת יהושע בן גמלא ואילך, שתיקן שיהו מושיבין בכל עיר ועיר מלמדי תינוקות ומכניסו כבן ו' כבן ז' א"ל רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל. פר"י הא דאמרינן [אבות פ"ה מכ"א] בן חמש שנים למקרא היינו בבריא לגמרי. א"נ מיירי לגלגל עמו שיביא ללמדו בנחת. מכאן ואילך אוספי ליה כתורא. כי מחית לינוקא לא תימחי ליה אלא בערקתא דמסאנא. הנהו בי תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק, וחד דייק ולא גריס מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על [ע"ב] מקרי דרדקי דפשע בינוקי, ושתלא וטבח' וספר מתא, כולם כמותרים ועומדין הם, כללא דמילתא כל פסיד' דלא הדר כמותרה ועומד. וספר מתא אין לפ' כותב ס"ת דהא יש להגיה, אלא כמו שפי' ר"ת שכותב שטרות העיר דהיינו פסידא דלא הדר. [ע"א] אחד מן החצר שביקש לעשו' רופא אומן גרדי מלמד בני חצר מעכבין עליו. ודווקא תינוקות כותים אבל תינוקות ישראל לא. פר"י הא דאמרינן במתני' אין יכול למחות לומ' איני יכול לישן וכו'. מ"ש מרחיי' וגרדי התם במתני' בעושה לעצמו אבל הכא מיירי שעושה לאחרים. ובסמוך משמע אם היה אומן בחצר לא יכול לישב אצלו אומן אחר כדאמרינן האי בר מבואה דאוקי ריחיא דינא מעכב' עליה דא"ל קא פסקי' חיות'. מי שיש לו בית בחצר השותפין, לא ישכיר לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי, ולא ישכירו לא לסופ' יהודי ולא לסופר ארמאי. פר"י הא לארמאי אחר שרי להשכיר. והא [דאמר] פ' הגוזל [קי"ד ע"א] בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמיצרא דחברי' (משמתינן ליה כו') ודוחק לחלק בין מכר לשכירות. י"ל דהתם כשהישראל בא לשכור אותו.
<h2>דף כא:</h2>
אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא, ואתא בר מבואה חבריה דינא הוא דמעכב דא"ל קא פסקת חיותאי. מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנות של חבירו מפני שיכול [לומר לו] אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתו' שלי, תנאי היא. פסק רב אלפס לית הילכתא כרב הונא מדמוקי לה כיחידאה. ועוד רב הונא בריה דרב יהושע הוה בתראה ופליג עליה. מרחיקין מצודת הדג מן הדג. ור"ת מפרש בדבר של הפקר עני המהפך בחררה אפילו רשע לא מקרי אלא היכא דימצא במקום אחר. והמהפך בחררה דהכא, בכמה מקומות שימצא שיכול לפרוס מצודתו, ועוד דהכא אומנתו בכך. והא דאמרינן בחזקת הבתים [נ"ד ע"ב] נכסי כותי כמדבר ופי' רשב"ם דישראל המחזיק רשע מיהא מקרי. ולפירוש רבינו תם רשע לא מקרי, והא דאמרי' באיזהו נשך [ע"ג ע"ב] רב מרי בר רחל לא רצה לזכות בו, (אי נמי) [שמא] לפנים משורת הדין עבד, אי נמי רב מרי לא בא לידו הקרקע אלא בתורת משכון. פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב. פירש ר"י דכל בני העיר אין יכולים לעכב עליו אם הוא שייך בכרגא. [אבל בני מבוי יכולים לעכב עליו אפי' שייך בכרגא.] אי שייך בכרגא או רוצה להיות שייך בכרגא לא יוכלו לעכב בני העיר כיון דתלי תלמודא בכרגא. מיהו יש מקומו' שנותנין חרם שלא ליכנס לדור שם בלא רשותם. ומודה רב הונא במקרי דרדקי לא מצי מעכב. בספ' אביאסף, מבוי הסתום בג' צדדים רק בצד אחד נכנסים בו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כלפי צד הפתוח שאין יכול כותי ללכת למבוי אם לא ילך תחילה לפני בית שמעון נראה דמעכב עליו. ונמצא בתשובו' שבאו מאיי הים, נמלכו הקהל והתירו גזירת היישוב לראובן שנה הן חסר הן יותר ושוב רוצין לגרשו והשיבו ק"ל כר' עקיבא דאמר פ"ד (ד)נדרים [כ"ה ע"ב] נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואין נראה דהתם נדר בסתם מבני אדם ונמצא אביו ביניה' אבל כשגוזרין גזירה על דעת הקהל והכל תלוי בחפצ'. כתב הרמז"ל על אודות היישוב קרובי' כשרי' להעיד ואפי' עד מפי עד ע"פ הקבלה דבלאו הכי כולם נוגעים בעדות ואפי' הכי מעידים.
<h2>דף כב.</h2>
רוכלין המחזירין בעיירות לא מצי מעכב עליה, וה"מ לאהדוי אבל לאקבועי לא, ואי צורבא מרבנן, אפי' לאקבועי. בספר אביאסף נראה דצורב' מדרבנן כופין בני העיר להתיר לו יישוב, (וי"ל) [די"ל] לדא גזרו קדמונים דלא כהלכת' ואין רשאין בני העיר להסיע על קיצתן לגביה. הנהו דיקולאי דאייתו דיקולי אתו בני מתא מעכבי עלייהו אמר מעלמא אתו לעלמא לזבנו. וה"מ ביומא דשוקא ולזבוני בשוקא אבל לאהדורי לא. פר"י מכאן משמע דביומא דשוקא מותר לאדם נכרי, להלוות לכותי' הבאים ממקום אחר לשוק ולא לבני אותו העיר וכן בכל יריד. אמרי אית לן אשראי במת' א"ל זילו זבינ' שיעור חיותייכו עד דשקליתו אשראי דידכו. מכאן יש להוכיח אדם היוצא לגור חוץ וחוזר ליטול חובותיו אין יכולין לכופו לצאת עד שיפרעו לו חובותיו וגם יכול להרויח שם כדי חיותו, וכן נר' אם בורחים (מן הישוב) [לישוב] מחמת סכנה ופחד אין בני הישוב יכולין לעכב על ידו מלהלו' ולהרויח בשיעור (שיפול) [טיפול] ביתם עד יעבור זעם וכפי ממונם שנושאים ונותנין בו ישא עול עם בני העיר. כדאמ' שייך בכרגא דהתם לא מצי מעכב. בספר אביאסף. אנא ענישתיה. כל אחד היה מתאונן, דאמרי' במס' שבת פ' שואל [קמ"ט ע"ב] כל מי שחבירו נענש ע"י אין מכניסי' אותו למחיצתו של הקב"ה.
מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות משום דוושא. בכותל חצר אם בא לסמוך סומך בעיר ישנה. וקמא היכי סמיך. פר"י ורבא דאס' לסמוך קש', ואפי' לפר"ת דלמסקנ' שרי רבא בכולהו לבד מבור, היה לו להקשות מכאן דהוי רישא ולמה מקשה מסיפא דהא מתניתין. וי"ל רבא לא אסר לסמוך אלא מילתא דמגופא אתי היזק אבל הכא הכותל אינו מזיק לו כלום אלא שמונע הדוושא.
<h2>דף כב:</h2>
חלונות מלמעלה שלא יציץ ויראה, מלמטן שלא יעמוד ויראה, מכנגדו שלא יאפיל וכמה שיעור' שלא יאפיל כמלא רוחב חלון. וכמה טפח, וצריך לשפע כותלו כדי שלא יעמוד עליו ויציץ. במה דברים אמורים מרוח אחת ומן הצד אבל משתי רוחות ד' אמות. לריצב"א נראה דפשיטא דכל אחד יכול להעמיד כותלו על המיצר היכא שאין חלונות בכותל שכנגדו או בצדו, כי מי יוכל להכריח חבירו לעשות לו טובה מקרקע שלו, אלא הכא מיירי שהראשון החזיק בדוושא. כמלא רוחב חלון. צריך להרחיק חלון מצידי חלון, וכי איכא כתלים משתי רוחות צריך להרחיק מן החלון ארבע אמות. בממדר את כותלו. פירש ר"י אף על פי שהגביה ד' אמות, צריך לדדר כי מרחוק יניח עצמו על הכותל ויציץ. פירש הרמז"ל שבא לסמוך כותל מן הצד לחלונו של שמעון והחלון היה שקוף מבחוץ נרא' בין גדול בין קטן מרחיק טפח מן הצד. בעיר חדשה. פירש ר"י חדשה היינו תוך (חמשים) [ששים] שנה, כדאמרינן פ"ב דכתובות [כ' ע"ב].
מרחיקין הסולם מן השובך ארב' אמות, ואת הכותל מן המזחילה ארבע אמות. [כ"ג ע"א] מרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו כו'. [כ"ב ע"ב] מודה ר' יוסי בגירי דיליה, זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. פירש ר"י הכא משמע גרמא בנזקין פטור וכן סוף פרק כיצד הרגל [כ"ו ע"ב], ונותן סם המות לפני בהמת חבירו ומבעית חבירו, ויש ליתן טעם מאי שנא מדינא דגרמא דן את הדין שורף שטר של חבירו. וחילק ר"י היכא דהוא עצמו מזיק ממון חבירו קרי דינא דגרמי, עוד חילק היכא דבשעת מעשה בא ההיזק. ועל שניה' קשה מטיהר את הטמא ועירבו בעל הבית עם פירותיו. ונראה לריצב"א דינא דגרמי הוי מטעם קנס כל היזק הרגיל ומצוי לבא קנסו חכמים, וטעמא דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק בעין והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר בבעלי חיים.
<h2>דף כג.</h2>
רב יוסף הוה ליה הנך תאלי אתו אומני ויתבי תותייהו ואתו עורבי ואכלי דמא וסלקי ויתבי בתאלי, אמר להו אפיקו לההוא קורקור מהכא, אמרו ליה והא אחזיקי ליה, האמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. פירש ר"י דאומני בקרקע שלהן היו יושבין ולא בקרקע של רב יוסף. פירש ריב"ם כיון דלא באו להחזיק בקרקע לומר שלי הוא אלא תשמיש בעלמ' שנהנה ממנה מועלת חזקה שלא בטענה, דמסתמא לא היה טוען שמכר לו רב יוסף תשמיש זה והוי כי הני דלעיל [ו' ע"א] דאחזיק להורדי דמועלת חזקה שלא בטענה, ואין נראה דאם לא הקנה לו כי אחזיק להורדי אמאי אחזיק לכשורי אלא על כרחך שטוען שהקנ' לו ולהכי אחזיק לכשורי דאין אדם מקנה למחצה. אין חזקה לנזקין. אמר רבינו תם דאפילו הקנה יכול לחזור בו דקניין בטעות הוא דסבור היה שיכול לקבל ואינו יכול. (ואי נמי) [ואין נראה] מדקאמרינן אין חזקה איכ' למידק הא ראיה יש. בקוטרא ובית הכסא. נראה לר"ת דווקא עשן של כבשן שהוא גדול ומזיק ביותר ודווקא נמי בית הכסא שלהם העומד בגלוי למעלה מן הקרקע והיה מסריח ביותר אבל שלנו שהוא מכוסה יש לו חזק'. לדידי כיון דאנינא דעת' כקוטרא ובית הכסא דמי. פי' שאינו יכול לראות הדם ואילו לא היו העורבים מלכלכים, היה סובל. שאלו מקמי רב מתתיה גאון ראובן דאית ליה (ביתא) [באר] בצד מיצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא והרחיק (מבית) [מבאר] ראובן תלתא (תותבי) [פושכי]. (ואמרי' פרק) [והשיב האי דאמור רבנן] לא יחפור [אדם בור וכו'] תנא בא"י קאי ותנא בור סמוך לבורו ולא בור סמוך לבארו וצריך להרחיק בית הכסא שלו מבאר מים של חבירו אפילו עד נ' אמה עד שלא יזיק ואין יכול לומ' החזקתי לנזקין. ורב עמרם מוסיף מדלא יהבי רבנן לכל נזקין שיעור ג' טפחים אלא לכל נזק שיעור לעצמו כדתנן [לעיל י"ט ע"א] נברכת הכובסים לא שנו אלא מן המחמיצן אבל כו' וכל הני סולם מזחילה שובך ניפולות אלמא כל אחד שיעורו כפי נזקו הילכך ירחיק שמעון בית הכסא דיליה עד היכא דאמרי אינשי דלא משכין סודייני מטעמא דבית הכסא לרווחא דמילתא ליהוי נ' אמה כבורסקי עד כאן לשון הגאונים. מ"מ לא נהוג כן אלא כדקאמרינן לעיל [שם] וסד בסיד תנן. כתב במיימוני ובס"ה כל הרחקו' האמור' פ' לא יחפור אם לא הרחיק ורא' חבירו ושתק ה"ז מחל [והוא שיראה ממנו שמחל] כגון שסייע אותו ביד או שאמר לו לעשות, אבל החזיק בד' נזקי אלו, עשן וריח בית הכסא ומלאכה שמעלה אבק ומלאכה שמנדנדת חצר חבירו עד שמכח הכאה מנדנדת כיסוי ע"פ חבית אפי' שתק הניזק כמה שנים כופהו להרחיק. וכן היזק ראייה. החזיק בנזק שאין לו חזקה וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להבי' ראיה ואם לאו ישבע הניזק היסת שלא קנה מידו. ויסלק הלה היזיקו. החזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר אמת המים והמזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית אותו והניזק טוען עתה הוא שראיתיו ולא ידעתי כיון שהחזיק בנזק על הניזק להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המזיק שמחל לו ויפטר. הורו הגאונים שבני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו והרי הוחזק ויצאו ונכנסו העם לקנות ושתקו בדבר זה יש להם לומר בכל עת אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאים שהרי הוא כעשן ואבק שהיזקו קבוע.
ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו זאת אומרת טוענין ליורש וטוענין ללוקח, תנינא הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הוא בחזקתו. צריכה גבי רשות הרבים דאמרינן מאן פייס ומאן שביק מכאן משמע דתשמיש בעלמא כגון הוצאת זיזין קנו במחילה בעלמא דלא מזכיר הכא אלא לשון מחילה. פירש ר"י דווקא טובי העיר יכולין למכור וליתן במעמד אנשי העיר כדאמרינן פרק בתרא דמגילה [כ"ו ע"א].
<h2>דף כג:</h2>
ניפול הנמצא תוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו. נמצא בין שני שובכין קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו מחצה על מחצה יחלוקו. אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב אע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפילו הכי רובא עדיף. פי' ר"י אפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא.
<h2>דף כד.</h2>
חבית שצפה בנהר אמר רב כנגד עיר שרובה כותים אסורה, רוב ישראל מותרת. ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסורה. ההוא חצבא דחמרא דמשתכח בפרדיסא דערלה שרייה רבינא. שאני התם דאי מיגנב מיניה אצנועי בגויה לא מצנעי, וה"מ חמרא אבל עינבי מצנעי. פר"י ספק ערלה בח"ל מותרת ואי לית ליה דרבי חנינא הוי ודאי ערלה. והא דלא אסרי' אותם משום יין נסך משום דרובא בעלמא כותים נינהו, משום דאמרי' פ' בתרא דע"ז [ע' ע"א] דרוב גנבי דפומבדיתא ישראל נינהו.
<h2>דף כד:</h2>
מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה, וחרוב ושקמה חמשים אמה. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. ספק קוצץ ואינו נותן דמים. מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם [גורן קבוע] תוך שלו אלא א"כ היה לו נ' אמה לכל רוח. ומרחיקין מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק.
קידרא דבי שותפי לא חמימ' ולא קרירא. מכאן נהגו הקהילות יחיד המדיין עם קהלו על עיסקי מסים שצריך ליתן משכון דהקהל מוחזקין ונתבעין ולא תובעין, עיין פרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב].
<h2>דף כה.</h2>
מרחיקין את הנבילות ואת הבורסקי מן העיר נ' אמה. ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. מרחיקין את המשרה מן הירק, עד רבי יוסי מתיר בחרדל דסבר רבי יוסי על הניזק להרחיק את עצמו. וקיימא לן כרבי יוסי לבר מגירי דיליה דמודה בהו.
<h2>דף כה:</h2>
מרחיקין האילן מהבור כ"ה אמה בחרוב ושקמה כו' רבי יוסי אמר אע"פ שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. והלכה כר' יוסי. בנה אפדנא הוו הנך עצורי בשבבותיה כי הוו דייקי שומשמי הוו נידא אפדנא [כ"ו ע"א] ומסיק כדנייד נכתמה אפומ' דחצבא הוו גירי דיליה. פר"י כשאדם אוחז הכד בידו נייד הנכתמא. הוו מנפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקי אינשי, ומסיק האי דמודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי כדאזל מכחו אבל הכא זיקא ממטי ליה. פר"י לא דמי לאש דאדם עושה האש בלא סיוע הרוח ואחר כך הלך האש ע"י רוח מצויה, אבל הכא אי לאו זיקא לא הוי רקתא כלל.
<h2>דף כו.</h2>
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו ד' אמות אחד גפנים ואחד כל אילן. היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי. פר"י דווקא נטע אילן שהוא גבוה אבל נטע גרעין ממילא קרבי ולא הוי גירי דיליה. אנא לא קייצינא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. פר"י אם מכחיש הרבה מותר לקוץ כדאמרי' פר' החובל [צ"ב ע"א] עיין שם. היה חופר בור שיח מערה קוצץ ויורד והעצים שלו.
<h2>דף כו:</h2>
מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ואם הוא יותר מששה עשר אמה יכול לקלקל המותר אפילו לרבי יוחנן.
<h2>דף כז:</h2>
אילן הנוטה לשדה חבירו קוצץ מלא מרדעת על גבי המחרישה. אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. רבי שמעון אומר כל אילן כנגד המשקולות מפני הטומאה.
<h2>דף כט.</h2>
חזקת הבתים והבורות והשיחין וכו' וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר חזקתו ג' שנים מיום ליום טפי מג' שנים לא מזדהר איניש בשטריה. א"ל אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה. פר"י דליכא לאקומי פירכ' דאביי אלא בעיר אחת, דאי מיחא בעיר אחרת היכי פרי' דלא תהא מחאה ותהא חזקה, האמרי' לקמן דאינו צריך לבא מעיר אחרת ולמחות. אמר רב הונא ג' שנים שאכלו רצופות ומודה רב הונא באתרי דמוברי באגו ואפילו איכא דלא מוברי. תנן חזקת הבתי' וכו' שיבבי מידעי ידעי בין ביממ' בין בלילא. אנן אגרנא מיניה ודיירי' ביה תלת שנין בין ביממא בין בלילא. אנא אגרנא מיניה ודיירינן ביה ג' שנין בין ביממא בין בליליא. הני נוגעין בעדותן הן דאי לא, אמר ליתיב אגר ביתא להאי. פר"י הא דלא אמרינן דלא הוו נוגעות בעדות מגו דאמ' פרענא לך אגרא אע"ג דבתר דאיתקן שבועת היסת לא מהימניה כדאמרי' בריש האיש מקדש [מ"ג ע"ב] הכא קאי אמתני' ואכתי לא נתקנה. וי"ל דלא חשיב מגו דיראים לומר פרענו לך שמא יזכה (האחד) [האחר] ויתבעם שנית. מי לא עסיקנן דנקטי אגרא בידייהו ואומר למאן לותביה. אמר מר זוטרא אי טעין ואמר לייתו סהדי דדרו ביה ג' שנין בין ביממא בין בלילי טענתיה טענה. פר"י אי לא טעין לא טעני' ליה דכיון דמעידין על הימים אפי' אמר אין אנו יודעין על הלילות הוי חזקה דסתמא דר בו גם בלילות. (ור"ח) [ור"ת] פי' אם אמר המחזיק ליסהדו בי בסתם שדרתי בו ג' שנים בחזקה ימים ולילות טענתיה טענה. ומודי רבא וה"ה מר זוטרא ואביי ברוכלין המחזירין בעיירות אף על גב דלא טעין אנן טועני' ליה. ואין צריך להביא עדים שראו ממש שהרי הם מחזרים בעיירות, לפי' אינם צריכין אלא שיעידו שבחזקת דירתו הייתה הבית ג' שנים בימים ובלילות.
<h2>דף כט:</h2>
ומודה רב הונא בחנוותא דמחוזא דביממא עבדי. וה"ה חנווני שעשה חנות ואינו משתמש בו רק בימים ואם יש לו עדים שהחזיקה ו' שנים הוי חזקה, אף על גב דהלילות מפסיקות, מיהו בשלש שנים לא סגי כיון דבית הוא ורגילים שאר בני אדם לדור בו ימים ולילות והוא חנוני ואינו דר בו בלילות, אבל חנות ממה שאין רגילות לדור בו רק בימים בשלש שנים הוי חזקה. רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבן אמתא בהדי הדדי מר אישתמש בה ראשונה ושלישית וחמשית וכו' אמר רבא לא הויא חזקה (ההוא מחאה) [הני מילי] דלא כתיב עיטרא אבל כתיב עיטרא קלא אית ליה אכלה כולה חוץ מבית רובע קנאה כולה חוץ מבית רובע. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית (מהאי) [בהאי] ארעא אמר ליה מינך זבינתא ואכליתה שני חזקה אמר ליה אנא בשכונה גואי הואי. פירוש והיה לי דרך עליך, והיה לו עדים שהיה בשכונה גואי, אבל אינן יודעים איזו דרך היה יוצא דאי ליכא עדים וכי כל אדם יהא נאמן לומר בשכונה גואי הואי. ופסק רב אלפס דיש אומרים דמיירי דהמערער לית ליה סהדי דדידיה הוא, דאי אית ליה, ומסיק בה דמיירי דאיכא סהדי לא אמר רבא המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רב נחמן זיל ברור אכילתך. והלכה כרב נחמן.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה ניכסי דבר סיסין מזבננא לך, הוה חדא ארעא דמקרי בר סיסין, אמר רב נחמן המוציא מחבירו עליו הראיה, דכיון דכולי עלמא קרי ליה בר סיסין. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מינך זבינתא ואכלי שני חזקה, אמר ליה בשוקי בראי הוינא, ומסיק עבדי אינשי דטריד בשוקי כל תלתין יומין. פירש רב האי דמיירי בשעת חירום דאי לאו הכי חזקה שלא בפניו הויא חזקה. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מפלוני זבנתיה דאמר לי דזבנא מינך, אמר ליה את לאו קמודית לי דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבינתא מינאי, זיל לאו בעל דברים דידי את. אמר רבא דינא קאמר ליה. פירש רשב"ם אי החזיק זה שלש שנים וטעין מפלניא זבנתיה דזבנה מינך קמי דידי הוי נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה. אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בו המוכר יום אחד וראיה מההוא דדר בקשתא דעיליתה. פירש ר"י דווקא שיש עדים למערער שקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא משמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קמודית לי אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה יום אחד היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלשה שנים במגו דאי בעי אמר לא היה שלך מעולם. אבל השתא דכבר אמר מפלניא זבנתיה דאמר לי דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם. מיהו בההוא מספקא לו, אי לא אכל שני חזקה וגם אין למערער עדים שהיתה שלו מעולם אלא על פי זה שטען מפלניא זבנתיה ואמר לי דזבנה מינך ולא אמר קמי דידי זבנה מינך אך הביא עדים שההוא פלוני דר בו יום אחד אי מוקמינן בידיה או לא.
<h2>דף ל:</h2>
ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בארע' אמר ליה מפלניא זבנתיה ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה פלניא גזלנא הוא, אמר ליה והא אית ליה סהדי דאזלינן ואמליכנא בך ואמרת לי זיל זבון אמר ליה אמינא הראשון קשה והשני נוח לי. ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלני' זבנתי' דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה, אמר ליה פלניא גזלנא הוא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית לגבאי באורתא ואמרת זבנה ניהלי, אמר רבא עביד איניש דזבין דיני'. ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארע' א"ל מלפניא זבנתיה ואכלתיה שני חזקה, וא"ל והא אית ליה שטרא דזבינא לי מארבע שנין, א"ל מי סברת שני חזקה ותו לא קאמינא שני חזקה טובא קאמינ' אמר רבא עביד איניש דקרי שני טובא שני חזקה, וה"מ דאכלה שב שני דקדמה חזקה דהך מקמי שטרא דהאי אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו. ואי ליכ' עדי' דאכלה ז' שנים לא מהימן במיגו דמינך זבנת', דמתחלה לא ידע שהיה לזה שטר דליטעון הכי.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, ומסיק מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי', הדר א"ל דאבהתך היא וזבנת מינך והאי דא"ל דאבהתי דסמכי עלה כדאבהתי, טוען וחוזר וטוען או אינו חוזר וטוען. הילכתא חוזר וטוען וכו' והני מילי דלא נפק לבראי. והיכא דאמר של אבהתי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען, היכא דאישתעי דינא אבראי ולא טען ואתא לב"ד וטוען, טוען וחוזר וטוען עבד איניש דלא מגליה טענתיה אלא בבי דינא, ומודה נהרדעי היכא דאמ' של אבהתי שלקחוה מאבותיך טוען וחוזר וטוען. ומסופק ר"י היכא דנפק לבראי וחזר קמי בי דינא אי מצי למימ' הכי או לא, והאי שלקחו מאבותיך, פירש ר"י אינו צריך שידע שלקחוה אלא שאומר ראיתי אבותי דרין בו יום אחד וטוענין ליורש שמא לקחוה. מעשה בראובן שתבע את שמעון ואמר הפקדתי בידך חפץ והשיב שמעון החזרתיו לך וחייבו בית דין שבועה שהחזירו. אמר שמעון איני רוצה ליפטר בטענת שקר אך אומר האמת ואשבע שמסר לי ושמרתיו כדרך השומרים ונאבד עם שלי. ופסק רבינו אבי"ה שישבע אם ירצה כדברים אחרונים ויפטר ואפילו היכא דהכחיש דבריו הראשונים דקיימא לן אינו חוזר וטוען, אלא באמתלא שמקיים דברים הראשונים קצת אבל היכא שמכחיש דבריו הראשונים אינו חוזר וטוען, הני מילי אם חזר לדבריו הראשונים מכח העדים כההיא דאייתי סהדי דאבותי היא, אבל הכא דחזר מכח עצמו מגו שהיה יכול לעמוד בדבריו הראשונים ישבע נמי כדבריו אחרונים ויפטר ואפילו מכחיש דיבורו, ואפילו נפק מבית דין. וכל היכא דשני טענותיו באין לפטור חוזר וטוען על ידי מגו, וכן פסק ראובן טען על שמעון הפקדתי בידך חגור כסף והשיב שמעון זוגתך הפקידתו בידי קודם שנשאת אותה, על תנאי שאתנה לבניה הראשונים מבעלה הראשון ועתה שנפטרה זוגתך אקיים, והדין נפסק שישבע שמעון שהוא כדבריו ויתן הפקדון לבניה הראשונים והן היו במעמד כשנפסק הדין, ויהי ממחרת כשהיה לו לישבע אמר שמעון זוגתי הזכירה לי הדברים והדין עם ראובן וכדבריו היה, ויאמרו יורשים כבר הודה לנו בפני בית דין שהחפצים הם שלנו, ונפסק הדין ששמעון ישבע כדבריו האחרונים במגו שהיה אומר החזרתיו ליורשי האשה נאמן לומ' טעיתי מתחלה, אף על גב דהנהו גינאי דסוף פ"ק דגיטין [י"ד ע"א] משמע דאין אדם נאמן לומר טעיתי, וכן פ' גט פשוט [קע"ה ע"א], אין היתומים נאמנים לומר חזר אבינו ואמר לנו פרעתי, ודווקא שכיב מרע עצמו נאמן לחזור ולומר טעיתי ופרעתי דאין דעתו מיושב', אבל ברי' אינו נאמן לומר טעיתי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אבל בנפקד נאמן לומר דטעה. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה, והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, אמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה, אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא, אמר ליה נהי דאיתכחוש באכילה באבהתא לא איתכחוש.
<h2>דף לא:</h2>
ב' כיתי עדים המכחישות זו את זו, עיין במסכת שבועות בסוף [מ"ז ע"ב] ולא אמר מגו בשני עדים. רב נחמן כרב הונא. פר"י הא דבפרק שני דכתובות [י"ט ע"ב] מסיק רב נחמן אוקי בתר בהדי תרי ואוקי ממונ' בחזקת מריה, ואמאי לא מוקמינן לה בחזקת כשרות כדאמר רב נחמן זו באה בפני עצמה ומעידה, ואמר רבינו יצחק דהתם אמרי קטנים היו ליכא למימר למיקם אחזקה.
<h2>דף לב.</h2>
אנן אחתינן ואנן אסקינן ולזילותיה דבי דינא לא חיישינן. והלכה כרב נחמן בין באחותיה בין באסוקיה. פר"י כל היכא דאיכא תרי ותרי מדאורייתא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה, אך מדרבנן הוי ספיק' ופסלינן ליה כמו גבי ינאי לעבוד עבודה או גבי ערוב למאן דאמר דהוא מדאורייתא, אבל לאכול תרומה מדרבנן אמרינן אוקי גברא בחזקתיה.
<h2>דף לב:</h2>
מאי בעית בהאי ארעא מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה האי שטרא זייפא הוא, גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס אמר רבה מה לי לשקר. אמר רב יוסף האי שטרא חספא הוא. פר"י האי דלא אמרינן מגו משום דמגו להוציא הוא, דמה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום קרקע בחזקתיה עומדת. ועוד כיון דאין כאן מגו אלא אם כן שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא לא חשיב מגו. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך והא שטרא, אמר ליה שטרא זייפא גחין לחיש לרבה וכו', והילכתא כוותיה דרבה בארעא היכא דקיימא ארעא תיקום, והילכתא כוותיה דרב יוסף [בזוזי] היכא דקיימי זוזי וכו'. פי' רשב"ם מחמת ספק (ספיקא כו') [פסיק כן]. פי' ר"י לא מספק, דאם כן הוה ליה למימר אוקי ארעא בחזקת דמרי' קמא כדאמרינן [כתובות כ' ע"א] בנכסי בר שטיא, אלא היינו טעמא דאמרינן מגו לאוקומי ממון בחזקת מי שבידו. שטרא זייפא, פירש רבינו חננאל ופסק רב אלפס שטר אמנה דאי זייפא ממש ליכ' מגו כי ירא פן יבואו העדי'. ההוא ערבא דאמ' ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עלך והא שטרא. פירוש שטר שנתת לי והודית שפרעתי בעבורך, עיין לקמן בפר' גט פשוט [קע"ג ע"ב]. אמר ליה ולאו פרעתיך א"ל ולאו הדר אוזיפתך, מסיק דהילכתא כרב יוסף בזוזי, והני מילי דאמר אהדרתינהו והדר אוזיפתא מנאי אבל אי אמר אהדריתינהו לך מחמת דהוו שיפו וסומקי אכתי איתיה לשיעבודא דשטרא.
<h2>דף לג.</h2>
רבה בר שרשום נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי וכו'. פירש ר"י יצא הקול שהוא של יתומים עתה. אבל אם יצא קול שמתחילה היה של אביהם מצי למימר השתא לקוחה בידי. אמרו רבנן הבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה. פירש ר"י אף בשבועה לא היה יכול עתה ליפרע מהם כדאמרינן אין נזקקין אך לא היה מקפיד על המתנה אלא על השבועה. איכבשה לשטר משכנתא. פירש ר"י דווק' משום דכבשיה לשטר משכנתא דלא הוה ידוע דבתורת משכנתא אתא לידיה, דאי הוה ידוע לא היה טועה שיוכל לומר שלקוח' היתה בידי, מידי דהוה אומן ואריס ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר. מגו דאי בעי אמינא לקוחה היא בידי. פירש ר"י שבועת היסת נשבעין על הקרקעות כמו שפירש רב האי גאון, אלא דהכא יתומים לא טעני ברי ולהכי אי טעין לקוחה היא בידי אינו נשבע היסת. ורשב"ם פירש דחזקה במקום שטר קיימ' ולא צריך שבועה. אכן הרמז"ל פסק דחזקה שיש עמה טענה צריך שבועה. אמר ליה לקוחה בידי לא מצית אמרת, דהא נפק עליה קלא ארעא דיתמי היה. פירוש אינו יכול להעיז פניו ולומר ואין כאן מגו אבל אם היה טוען לקוחה היא בידי היה נאמן.
קריביה דרב (אדא) [אידי] בר אבין שכיב ושבק דיקלא, אמר רב אידי אנא קריבנא, וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי, לסוף אודי ליה דקריב ליה טפי. לר"י נראה כגירסת רב חננאל לסוף אייתו סהדי דאיהו קריב ולא גרסינן דקריב טפי שלא היו מעידים שהיה רב אידי קריב טפי מההוא גברא אלא היו מעידין שרב אידי קרוב היה וההוא גברא לא היו לו עידי קורבא. ולפי גירסא זו אם מת אדם נכרי בעיר והביא אחד עדים שהוא קרובו ואין אנו יודעין שום אחר שהוא קרוב יותר יתנו לו הנחלה. אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, כיון דאודי. וכן כל הטוען לקוחה היא בידי ואכלתה שני חזקה הדרי ארעתא והדר פירי אף על גב דהוה מצי למימר לא אכלי כיון דהדרא ארעא גם פירות חוזרין. מיהו אם היה טוען אכלתיה שלש שנים ואין לי עדות בדבר אף על גב דהדרא ארעא פירי לא הדרי כיון דלא מהימנא ליה דאכל שני חזקה, גם לא ישלם פירות ולא דמי לספר תורה ביד לוקח פרק הניזקין [נ"ד ע"ב].
<h2>דף לג:</h2>
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, האי אייתי סהדי דאכל שני חזקה, והאי אייתי דאבהתא היא, אמר רב חסדא מה לי לשקר, אביי ורבא לא סבירא להו כרב חסדא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הילכך הדר ארעא להאי דאייתי סהדי דאבהתא היא והדרי פירי. פסק רב אלפס הוא הדין אי לא אייתי סהדי דאכל שני חזקה דמהדר פירי דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ההוא דאמר מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מינך זבינתה ואכלתי שני חזקה, אייתי סהדי דאכל תרתי שנין, אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי, אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן. פר"י האי דצריך טעמא דלא חציף איניש ואינו נאמן משום דתפיס, כמו כל מטלטלין שאינם נעשים להשאיל ולהשכיר, משום דמיירי הכא דליקט הפירות והניחן ברשות שאינו שלו. וכי אמר מינך זבינת' לא מהימן במגו דאי בעי לומר לפירו' ירדתי, דאין זה מגו דהא רוצה לתבוע כל הקרק', ודווקא פירי תרתי שנין הדרי, אבל פירות של שנה שלישית לא הדרי דכיון דלא מהימנא ליה דאכל שלש שנין. האי מאן דנקיט מגלא ותובילא, ואמר איזיל ואיגדרא לדיקלא דפלניא מהימן, דלא חציף איניש למיגדר דיקלא דלאו דידיה. פר"י אמר לקצוץ דיקלא דפלניא לא מהימן, דאין דרך למכור אילן לקוץ כדמוכח סוף פרק החובל [צ"א ע"ב].
<h2>דף לד.</h2>
מאי בעית בהאי ארעא, מיניך זבניתה ואכלתיה שני חזקה, אייתי חד סהדא דאכלה שלש שנים, סבור רבנן למימר היינו נסכא דרבי אבא, דההוא גברא דחטיף נסכא ואייתי חד סהדא דחטפי, אמר אין חטפי ודידי חטפי, אמר רבי אבא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. פר"י הא דלא מהימן למימר דידי חטפי במגו דאמר לא חטפי, משום דאין זה מגו דלא חציף לישבע להכחיש העד, ועוד שירא פן יפסלוהו בעל הדבר והעד במקום אחר, כדאמר פרק זה בורר [כ"ז ע"א], לדידי גנב קבא דבורטיא. הלכה כרב נחמן בשניהן חשודין דיחלוקו, וכרבי אבא בנסכא, ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד או כרבי אלעזר עבד. עיין פרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א] ובבא מציעא [צ"ז ע"א] (בתוספות דף ל"ד בדבור המתחיל וכל המחוייב וכו' מבואר היטב). מעשה באלמנה שטענה על ראובן אח אביה קרקעות ומטלטלין של זקני יעקב נשאר ביד אמך אשתו ולא נשבעה על כתובתה. ראובן השיב אמרה לי ודאי שלא הניח לה אבי כדי כתובתה, וגם פטר את אמי מכל שבועות. והשיב הרמז"ל, אם החזיק הבן בקרקע ג' שנים משמתה אמו מהימן לומר ראיתי שטרות שאבי נתן לאמי כל אשר לו ומחל לה על שבועתה. ומגו דאי בעי אמר מינך זבינתה שהרי זאת האלמנה התובעת הייתה גדולה בשעה שירד בן זה לקרקע. ואין לומר דאביה עשה אמו אפוטרופא דהא שייר ונתן ספרים לראובן וגם אין לומר דלא הוי חזקה דשותפין לא קפדי אהדדי דהא אית ביה דין חלוקה ונחת לכולה הוי חזקה. ועל ספרי' שהוא טוען שאביו נתנם לו ואם אין עדים שהיו של אביו נאמן בשבועתו שנתנם לו ואם יש עדים שהיו של אביו וגם רואין שעתה בידו אינו נאמן מידי דהוה אאומן.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא ארבא דמנצו עלה בי תרי. פר"י הדין כל דאלי' גבר, כיון דאין אחד מהן מוחזק. אבל שניהם אוחזין יחלוקו. עיין פרק שנים אוחזין [ב' ע"א]. והילכתא לא תפשינן ואי תפסי לא מפקינן. (מה שאמר) [מאי שנא] מב' שטרות היוצאין ביום אחד, [ל"ה ע"א] דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדיינא. התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. פר"י דבשטר מכר או מתנה איירי, ולהכי כל הקודם באותו יום עצמו שנמסר לו זכה, אבל שטר חוב לא חל השעבוד אלא ממחרת יום שנכתבה, כדתנן בפרק מי שהיה נשוי [צ"ד ע"א] היו כולם יוצאים ביום אחד כולן חולקין בשוה. והלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דלרבי מאיר לא אמר שודא. והא דאמר פרק מי שהיה נשוי [שם] כתב לאחד ומסר לאחד, למי שמסר לו קנה אף על פי ששטר האחד נכתב קודם, היינו דוק' שנכתבו ביום אחד, אבל נכתבו בשני ימים אמר אביי עידיו בחיתומיו זכין לו, ובפרק קמא דבבא מציעא [י"ג ע"א] דחיק תלמודא לאוקומי שמואל כאביי, עיין שם. שודא דדייני. פירש רבינו תם מה שירצה הדיין יעשה, עיין סוף פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב].
<h2>דף לה.</h2>
(מה שאמר) [מאי שנא] מהחליף פרה בחמור דיחלוקו. פר"י דאין הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין, עיין ריש פרק הפרה [מ"ו ע"א] ופרק השואל [ק"ב ע"ב]. התם איכא דררא דממונא. פירוש, בלא טענותיהם ראוי לבית דין להסתפק. [ע"ב] אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק להחזיק בו אין מוציאין אותו מידו. פר"י אפילו יכתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הן אין נזקקים להם.
<h2>דף לה:</h2>
גזלן של רבים לא ניתן להשבון. פר"י דמיירי בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, ובקונטרס פירש גזלן דמיירי שעשה חנוני עול במדה, אף על גב דאמר יעשה בהם צורכי רבים, מכל מקום לאו תשובה מעלייתא היא. חזקתו ג' שנים מיום ליום ואי דלי ליה צינא דפירי לאלתר הוי חזקה, ואי טעין ואמר לפירות הורדתיו נאמן, והני מילי תוך ג' אבל לאחר ג' לא דאיבעי ליה למחויי. פירש רבי חננאל צנא דפירי אם יש עדים דיהיב לוקח למריה דארעא דורון צנא דפירי נתברר הדבר שהוא של לוקח. מכאן פסק הרמז"ל אודות שמעון שיש עדים שבקש מראובן שיתיר לו היישוב שנה אם כן הודה לו שאין לו כח ביישוב ולא דמי להא עביד איניש דזבין דיניה [לעיל ל' ע"ב], הני מילי כל דיניה אבל לא עביד איניש דזבין מגמלא אונא.
ישראל הבא מחמת כותי הרי הוא ככותי, מה כותי אין לו חזקה אלא בשטר וכו', ואי אמר קמא דידי זבנה כותי ממך מהימן, מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה. ונמצא בשם ריב"א הא דאמר הרי הוא ככותי דווקא לגרוע כוחו של ישראל כגון הכא, ובפרק הגוזל קמא [צ"ו ע"א] גבי השביח הכותי, אבל ליפות כוחו של ישראל לא אמר הכי, לפי זה הכותי שהיה בשכונו של ישראל והחזיק בחלונות ג' שנים לחצירו של ישראל ושוב קנאו ישראל אחר מיד הכותי אינו חזקה דבדיניהם פותחין חלונות בו. וכן תמצא בספר אבי"ה, וכתב בסוף דבר שבדיניהם יכול למחות לכותי הוי חזקה. גם נמצא בתשובה, אם יש לישראל חלונות לחצירו של כותי ושוב קנה ישראל חצירו של כותי יכול הישראל לבנות כנגד החלונות כיון דאין חזק' זה כנגד הכותי כיון דבדיניהם יכול האחד לבנות והאחד לסתום. האי מאן דאחזיק מגודא דערודי ולבר לא הוי חזקה. אכל ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. וכן גירסת ר"י, עיין פרק האשה שנפלו [פ' ע"א]. אכלה שחת לא הוי חזקה, דבי ריש גלותא לא מחזקי בן (ולא מחזקינן בהו). יש שרוצים להוכיח דדבר שהוא של הקהל לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו כי הם מוחזקים. עבדים מחזקים בהו לג' שנים, והא דאמר הגודרות אין להם חזקה הני מילי לאלתר. עבד קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר דעיילתו אימה דלא נשיא ברה, עזי דאכלי חושלי בנהרדעי, יכול לטעון עד כדי דמיהן, כיון דמסירי לרועה ומידא לידא משלמי ליה.
<h2>דף לו:</h2>
רבי ישמעאל אמר ג' חדשים בראשונה וכו' זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים עד שיגדור ג' גדירות, ויבצור ג' בצירות, וימסוק ג' מסיקות.
<h2>דף לז.</h2>
זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, זה קנה אילנות וחצי קרק' וזה קנה חצי קרק' [ע"ב] מכרו רצופין שאין בין אילן לאילן ד' אמות אין לו קרקע.
<h2>דף לח:</h2>
ג' ארצות לחזקה יהודה, ועבר הירדן, והגליל. יהודה וגליל כשעת חירום דמו. הילכתא אין מחזיקין בנכסי בורח. מחמת מרדין אבל מחמת ממון [מחזיקין]. מחאה שלא בפניו הויא מחאה. וחזקה שלא בפניו הויא חזקה. מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולים לומר הויא מחאה חברך חברא אית ליה היכי דמי מחאה פלני' גזלנא הוא לא הוי מחאה. דקאכיל ארעא בגזלנותא למחר תבענא ליה בדינא הוי מחאה. אמר ליה לא תימרו ליה וכו'.
<h2>דף לט:</h2>
גידל בר מניומי הוה ליה מחאה למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחיי בר רב ומחא קמייהו, לשנה הדר אתא אמר ליה לא צריכה כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. אמר רבי לוי משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל ג' וג'. רבינו חננאל פסק דהלכה כבר קפרא, מיהו לעיל [ל"א ע"א] דקאמר אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו, פליגי אהך דהכא ומשמע דהלכה כדלעיל דסתמא דתלמודא הוא. ערער וחזר וערער, אם מחמת טענ' ראשונ' ערער אין זה חזקה. ואם לאו ה"ז חזק'.
<h2>דף מ.</h2>
מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. פר"י לא חשיב שטר כיון שלא נעשה מדעת מי שהוא חובתו, גם לא חשיב עדות דמפיהם ולא מפי כתבם, אלא תקנת חכמים היא להחשב עדות כדי לבטל חזקה. וגם במודעא תקנת חכמים היא להציל הנאנס. וקיום שטרות נמי משום דמעשה בית דין הוא וכל מעשה בית דין נכתב בעל כרחו של חייב. ועוד פר"י כי שמע מר"ת שנוהגין לשלוח העדים באגרת עדותן לבית דין וחשיב עדות. והא דאמר [גיטין ע"א ע"א] מפיהם ולא מפי כתבם למעוטי דוקא אלם. עיין פרק ב' דכתובות [כ' ע"א]. קנין בפני שנים. לא אתא למעוטי דלא יועיל קניין אלא בפני שנים, דהא אמר בקידושין [ס"ה ע"ב] דלא אברו סהדי אלא לשקרי. וכן ראייה מפרק קמא דסנהדרין [ו' ע"א]. והילכתא פשרה ביחיד ופשרה צריכה קניין והכי הילכת' כדמסיק התם, עיין פרק הזהב [מ"ו ע"א]. ואין צריך לומר כתובו, פירש וכותבין בלא רשותו כל זמן שלא הדר ביה, מיהו יכול לחזור בו כדאמר לקמן [ע"ז ע"א] חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה ומשמע לקמן פר' הספינה מפירוש רשב"ם דאפי' בשטר מתנה, וכן דעת רבינו תם. אבל יש מפרשים דוקא בשטר מכר ולא בשטר מתנה, ואפילו בשטר מכר אם אמר הלוקח איני רוצה כי אם בשטר יכתוב לו שטר או יתבטל המקח. קיום שטרות בג'. בשנים שדנו אית ליה לרב נחמן דיניהם דין, מכל מקום לעניין קיום בעי' ג', שניכר שהן בית דין והכשירו השט', והוי כפסק דין. וגבי עובד' דאיסור ורב ספרא [ב"מ ל"א ע"ב] דאמר אייתי תרי מגו תלת, היינו משום דלא עשאו בית דין אבל עשה שנים בית דין דיניהם דין.
<h2>דף מ:</h2>
אמרי נהרדעי כל מודעי דלא כתיב ביה ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא, מודעא דמאי אי דגט ודמתנה גלויי מילת' בעלמא הוא, אלא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני, מודה רבא היכא דאניס כי ההיא מעשה דפרדסא דאמר ליה אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבשינא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. הגאונים כתבו אי אנסיהו לבטל מודעא בזביני אין ביטולו ביטול, ולהכי אפיש רבנן סבוראי לכתוב ארבע מודעות, אבל אם מסר מודעא עד סוף כל העולם לא מהני ביטול אי ידעינן באונסא כאונס האי דפרדיסא, אבל בגט ומתנה לא מהני ביטול מודעא כדאמ' בערכין [כ"א ע"ב] ובלבד שיהא גט המעושה בדין. ואם יאמר המוכר או הנותן כתבו כדין שטרות הסופר יכול לכתוב ביטול מודעא. האי מתנתא טמירתא לא מגבינן ביה, היכא דמי מתנתא טמירתא אמר ליה זילו איטמרו, סתמא מאי והילכתא סתמא חיישינן. כתב רב האי גאון לא רגילינן למיחש לסתמא. ועוד כתב שכיב מרע שאמר לא תיגלו הא אפקידתא אלא לאחר מיתה לא הויא מתנתא טמירתא. וכתב רבינו אבי"ה דוקא בימיהם שהיו רגילים לומר לעדים כל לשון השטר, אבל לדידן דאין רגילין לומר לעדים רק בדין קניין סתם והם יחתמו הכל לא, ועתה נהגו לכתוב, כתבוה בשוקא וחתמוה בברא.
<h2>דף מא.</h2>
כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, כיצד אמר ליה מה אתה עושה בתוך שלי, שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינו חזקה. כתבו הגאונים אם אין למערער עדים שהקרקע היתה שלו אפילו חזקה שאין עמה טענה הויא חזקה. רב ענן שקיל בידקא בארעא כו'. אמר ליה זיל אהדר, והא אחזיק, כמאן כרבי ישמעאל דאמר לאלתר הוי חזקה ליה הילכתא כוותיה. פירש הקונטרס בניתי כותל על פיו והוא סייע לי. ור"י פירש דרב ענן טען שלקחה הימנו וכשהשיב לו רב נחמן דלא הויא חזקה אמר והא איחל, פי' והיו לו עדים או הודה שסייע. והא קאחיל דאתי וסייע בגוד' בהדאי, א"ל מחילה בטעות הואי. משמע הכא דרב נחמן סבירא ליה דמחילה בטעות לא הוי מחילה, וכן פרק המפקיד [ל"ה ע"א] גבי כיפי, ותנן נמי [נזיר ל"א ע"א] בית הלל אומר הקדש בטעות אינו הקדש, ופרק קמא דגיטין [י"ד ע"א] כל קניין בטעות חוזר. וקשה דבפרק איזהו נשך [ס"ו ע"ב] אמרינן למימרא דקסבר רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה. ומשני התם (הלואה) [זביני] הכא (זביני) [הלואה], ויש לומר מחילה בטעות, דכל הני משום דלא ידע דמחיל והכא נמי לא ידע דהוה גודא בארעא דידיה דמחלה. והתם הכי פירושו התם זביני הך מחילה בטעות שלא חש לדקדק אם יכול לחזור להכי הויא מחילה. ורבינו תם מפרש התם זביני ולא הויא מחילה בטעות שאפילו היה המוכר יודע שיוכל לחזור בו לא היה חוזר דניחא ליה דליקו בהימנותיה.
<h2>דף מא:</h2>
רב כהנא שקל בידקא בארעא [הדר גודא בארעא] דחבריה אתי חד סהדא ואמר תלת אצייתא עייל, וחד אמר תרתי אצייתא עייל, אמר ליה זיל אהדר תרי מגו תלתא כמאן כרשב"א דאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים שאחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שבי' שמאי אומרים נחלקה עדות ובית הלל אומרים יש בכלל מאתים מנה. פר"י דהילכתא כרבי יוסי דאמר בדיני ממונות אם יש שלשה עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול יתקיים העדות בשאר, דרב נחמן פסיק כוותיה בפר' קמא דמכות [ה' ע"א]. והא מייתינא איגרתא ממערבא דלית הילכתא כרשב"א אמר ליה לכי תייתי. פירוש אבל (החזיר) [תחזיר] מיד. מכאן משמע כשפסקו דין ואמר אחד אני רוצה להחזירו, גובין ממנו לאלתר ואין ממתינים לו. ההוא גברא דדר בקשתא בעילתא ארבע שנין, אמר מפלניא זבנתה דזבנה מינך מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבנתה מינך דמהימן. שלשה לקוחות הן מצטרפין, אמר רב וכולן בשטר.
<h2>דף מב.</h2>
תנו רבנן אכל האב שנה והבן שתים או איפכא. האב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה והתניא אכלה בפני האב שנה, בפני הבן שנה, בפני הלוקח שנה הרי זו חזקה ואי אמרת לוקח אית ליה קלא כיון דזבנה אין לך מחאה גדולה מזו. ההיא במוכר שדותיו סתם. מכאן משמע דגדול בשעת מיתת אביו הוי חזקה בפניו. והא דאמרינן בכתובות [י"ז ע"ב] אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל הני מילי שהיה קטן בשעת מיתת אביו.
<h2>דף מב:</h2>
האומנין והאריסין והאפיטרופסים אין להם חזקה, אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשין שומרי שכר זה על זה. מחזיקין עיין לעיל [ב' ע"א] [ו]בפרק הבית והעליה [קט"ז ע"ב] כדאית בה דין חלוקה ונחית לכולא ואכיל לה שני חזק', או מטלטלים כמה בגדים שהמחזיק נהנה, והמערער היה יכול למזבן כהאי גונא שותפין יש להן חזקה.
שותף כיורד ברשות דמי ונוטל משבח המגיע לכתפיים, ובשדה שאין עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. פירש בקונטרס כגון ענבים הבאים ליבצר וקמה העומדת ליקצר, ורבינו תם פירש המגיע לכתפיים דבר הבא ע"י טורח, וכן אם נטע שדה שאינה עשוייה ליטע והוציא הוצאות אין שותפו יכול למחות ולומר לא הייתי רוצה ליטע שהרי אינה עשוייה ליטע.
<h2>דף מג.</h2>
ומעידין זה על זה, אמאי נוגע בעדות הן, דכתב דין ודברים אין לי בשדה זו וקנו מידו, וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה לפני בעל חובו וכו'. בני העיר שנגנבה להן ספר תורה שלהן, אין דנין דייני אותו העיר, ואין מביאין עדות מאנשי אותה העיר. ודוקא ספר תורה דלשמיעה קאי ולא מצי לסלוקי נפשייהו, אבל במידי דמצי לסלוקי מסלקי נפשייהו ומסהדי. פר"י הכא שאין הפסול תלוי בגוף אלא בממון מצי לסלוקי אבל בדבר התלוי בגוף כגון שומא וכהאי גונא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. עיין פרק בא סימן [נ' ע"א] ובמסכת סנהדרין [כ"ח ע"ב].
<h2>דף מג:</h2>
נעשים שומר שכר, אמאי שמירה בבעלים הוא, אמר רב פפא דאמר שמור לי היום ואני אשמור לך למחר. עיין פרק האומנין [פ"א ע"א] [ו]פרק השואל [צ"ו ע"א] מה קרי שאלה בבעלים.
תנו רבנן מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו. מכר לו פרה או טלית מעיד לו מפני שאין אחריותו עליו [מ"ד ע"א] משום דקבעי למתני סיפא מכר לו פרה או טלית, דוקא מכר דהוה ליה יאוש ושינוי רשות. פירש בקונטרס בקרקע אין מועיל יאוש. ופירש ר"י דבפרק הניזקין [נ"ח ע"ב] בשמעתין דסיקריקון משמע דמועיל יאוש אלא במטלטלי שכיח דמיאש, אבל בקרקע לא שכיח דמיאש.
<h2>דף מד:</h2>
עשה עבדו אפותקי ומכרו גובה בעל חוב הימנו, עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה. ופר"י דוקא מכרו משום פסידא דלוקח, אבל נתנו, בעל חוב גובה הימנו. הדין מספקא לו היכא דלא עשאו אפותיקי ונתנו, אי בעל חוב גובה הימנו או לא. אמר רבא איקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי וכו' להכי נהגינן לכתוב בשטרות דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. אך מספקא לר"י אי דווק' במטלטלי אגב מקרקע צריך לכתו' בו או אפי' במקרקעי לחודי' צריך לכתו' בפי' קונה כל שיעבו' דומה לאסמכתא אם לא אפרע גובה, לכן צריך לכתוב דלא כאסמכתא. ורבינו אב"ן פי' דכתב ליה דלא כאסמכתא, לא שכתב זה הלשון, אלא פירש שלא יכתוב בלשון אסמכתא אם לא אפרע גובה, אלא כתב בסתם הריני משעבד לך נכסי מטלטלי אגב מקרקעי. מיהו אגב וקני לא כתבינא בכתובות כדי שיוכל הבעל למכור מטלטלין. ונראה לראבי"ה שבשטרי מתנות ומכירות קרקע לא צריך לכתוב דלא כאסמכתא אלא בשטרי שיעבוד, ואגב אילו שטרות הנהיגו לכתוב בכולן. כת' בספר המיימוני, אם כתב לבעל חוב כל נכסים שאני עתיד לקנות בין ממקרקעי בין ממטלטלי יהיו משועבדים לך דלא כאסמכתא הרי זה גובה מן המטלטלין שקנ' אחר שלוה. (דאמרינן) [דקאמרי] עדים ידעי בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם. ומה שכותבין עתה ארבע אמות קרק' בחצרי אף על פי שאין לו קרקע והכא משמע שאין לו קרקע, מפרש רבינו תם כיון שמודה אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, עיין פרק אף על פי [נ"ד ע"ב]. פר"י, דבזמן הזה שרגילות לכתוב ארבע אמות קרקע בחצרי מכר לו פרה וטלית אין מעיד לו עליה דילמא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי.
<h2>דף מה.</h2>
מכריז רבא האי בר ישראל דזבין חמרא לבר ישראל וקאתו כותים וקאנסי ליה מיניה וכו' אמימר אמר אפילו אינו מכיר שהיא בת חמורו ואפילו אניס לה בלא אוכפא לא מחיי' ליה לפצויי דסתם כותי אנס הוא אשר פיהם דבר שוא. פר"י גבי ישראל מצי למימר אייתי ראייה דבדין טרפא מינך ואשלם לך. אומן אין לו חזקה אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים, אבל מסר לו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא היו דברי' מעולם כי אמר לקוחה היא בידו נאמן. מתיב רב נחמן בר רבי יצחק אומן אין לו חזקה [הא אחר יש לו] היכא דמי אי דאיכא עדים, אחר אמאי אית ליה חזקה, לאו דליכא עדים תיובתא. הילכך אומן בין מסרי ליה בסהדי בין בלא סהדי לית ליה חזקה. אבל אחר אי מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה ולא יכול למימר הדרי וזבני מינך ואי פקיד גביה בלא סהדי אית ליה חזקה, וכדאמר זבינתא ניהליה נאמן בשבועה. והא דאמרינן דלית חזקה ה"מ היכא דראו בידו. אבל פסק רב אלפס דאומן אף על גב דיש לו מגו לא מהימן. בסוף שמעתין דאומן, והשתא שמעינן המפקיד אצל חבירו בעדי' אין צריך להחזיר לו בעדים. ובהמוכר הבית [ע' ע"א] פסקינן לקמן בשטר, ואחר שאינו אומן אם מסר לו בעדים ולא ראו בידו או ראו בידו ולא מסר בעדים יש לו חזקה. והא דאומן אין לו חזקה הוא דראו בידו ולא מסר לו בעדים. והני מילי בדבר שהוא רגיל לתקן והני מילי דברים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר אבל עשויין להשאיל ולהשכיר הוי דין אחר כדין אומן. ורבינו תם ורבינו יב"ם פירשו דאחר יש לו חזקה אפילו מסר לו בעדים וראו עתה בידו יכול לומר מעיקרא בא לידי בתורת פקדון ושוב קניתיו, כדאשכחן [לעיל ל"ג ע"א] בשטר משכנתא דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי. אבל ר"י ורבינו יואל הלוי אין נראה להם. ושטר משכנתא הכי פירושו אכבשיה לשטר משכנתא ולא ידעו איך בא לידו. אומן אין לו חזקה. ומיהו אם הכלי יוצא מתחת יד אחר וטוען מאומן קניתי וקמי דידי אמרת לו למוכרו נאמן במגו דמצי למימר אתה מכרת לי.
<h2>דף מו.</h2>
נתחלפו לו כלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. בבית האבל ובבית המשתה לא ישתמש בהן. ובאומן נמי לא שנו אלא שנתן לו האומן בעצמו דשמא אמר לו הבעל הבית למכור את שלו וטעה ומכר את של זה. אבל אשתו ובניו של האומן לא. ואפילו אומן נמי דוקא דאמר לו בשעת חזרה בסתם קח טלית, אבל אמר ליה בשעת חזרה קח טליתך לא ישתמש בהן. ראה טליתו ביד חבירו. פר"י אף על פי שלא הייתה ראייה של טביעות עין, רק שעדים ראו סימן בטלית כמו בטליתו אינו נאמן לומר לקוחה היא בידו דלאו מיגו הוא דאין אדם מעיז פניו לומר החזרתי. אבל מכל מקום אי טעין החזרתי או לא היו דברים מעולם נאמן, דמצי למימר ההוא אחרינא הוי. ואם יאמר הראה אותו אולי יכירו בטביעות עין יכול לומר וכי בשביל טענותיך של הבל אראה ממון אחרים.
<h2>דף מו:</h2>
אריס אין לו חזקה באריסי בתי אבות, אריס שהוריד אריסים תחתיו יש לו חזקה אריס מעיד והא תניא אריס אינו מעיד הא דאית ליה פירי בהדיה הא דלית ליה פירי בהדיה. תנו רבנן ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי. מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני וכו'. [מ"ז ע"א] קבלן אמרי לה מעיד ואמרי לה אין מעיד. פר"י אם יש לו לקבלן בינונית ואין ללוה כי אם זיבורית, לא יטרוף המלוה מן הקבלן בינונית אלא זיבורית כמו שיש ללוה.
<h2>דף מז.</h2>
אומן אין לו חזקה בן אומן יש לו חזקה. אריס אין לו חזקה בן אריס יש לו חזקה. גזלן ובן גזלן אין להם חזקה. בן בן גזלן יש לו חזקה דאתי בטענתיה דאבוה, וכגון דאמרי עדים בפנינו הודה לו, הנך איכא למימר קושטא קאמר, גזלן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמר לשחוור. תנו רבנן אומן שירד מאומנותו יש לו חזקה. בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם.
<h2>דף מז:</h2>
וכולן שהביאו ראיה ראייתן ראייה גזלן אף על פי שהביא ראייה אין ראייתו ראיה, רב ביבי מסיים קרקע אין לו מעות יש לו. במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל בפנינו הוד' לו לא, דאי לאו דאודי ליה הוה ממטא ליה ולחמריה לשחוור. והאי כולן נראה לרשב"א דקאי נמי אבן שלא חלק ואשה שלא נתגרשה דבהודאה לא שייך גילוי זוזי. אבל בשטר קני. בפרק הניזקין [נ"ח ע"ב] מוכח דאלקח מן האיש והדר מן האשה נמי קאי, וכגון שכתבה לו שטר אחר הקנין, דלא תיקשה הא דתניא סוף פרק מי שהיה נשוי [צ"ה ע"א], כתבה לראשון ולא חתמה, לשני וחתמה לו איבדה כתובתה, משמע הא חתמה לראשון לא איבדה, עיין פרק הניזקין ופרק מי שהיה נשוי.
<h2>דף מח.</h2>
גט מעושה בגוי פסול, ובישראל כשר, (ובכותים) [ובגוים] חובטין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומר לך [דבכך כשר כשהוא מעושה בדין]. פר"י דבגט כשר כשהוא מעושה בדין עיין פרק בתרא דגיטין [פ"ח ע"ב]. אמר רב הילכתא תליוהו וזבין זביניה זבינא, ואפי' בשדה זו, דהא אשה כשדה זו דמיא, ואמ' אמימר תלייוה וקדיש קידושיו קידושין. מיהו בקידושין הלכה כמר בר רב אשי דאמר לא הוי קידושין. והא דאמר תליוה וזבין זבינא זבין הני מילי דלא מסר מודעא אבל אי מסר מודעא לא הוי זבינא. פירש ריב"ם לאו דוקא תליוה אלא כל יסורין. מיהו דוקא מכר, אבל תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ואפילו לא ימסור מודעא אי ידעי העדים אונסו, ואי מסר מודעא אף על גב דלא ידעי אונסו, וכן בגיטין. והיכא דבטל מודע' בשעת זביני מהני ביטול כדמשמע בערכין [כ"א ע"ב], שמע מינא היכא דכפו אותו לבטל המודעא ביטולו ביטול ואפילו אם אמר בשעת מודעא כל מה שאבטל לא יהא ביטול אינו מועיל, מכל מקום לבסוף כשיכופו אגב אונס גמר ומבטל. אבל במתנה מספקא לר"י כיון דאמר תלוהו ויהיב לא הוי מתנה ולא אמר אגב אונסיה גמר ויהיב, אי מסר מודעא אמתנה וביטלה בשעת מעשה, אי מהני ביטול או לא. ואי אמר בשעת מודעא אם יכופני לבטל לא יהא ביטול, לא מהני ביטול, עד כאן לשון ריב"ם. וכן פסק המיימוני, אפילו קנו מידו לבטל מודעא. בשערים דרב האי גאון, אם שמעו העדים דברי המגזם וביד המגזם כח לעשות יכולים לכתוב מודעא כשישמעו שגזם, ומה שפירש דאי מסר מודעא לא הוי זבין זביני, הני מילי כי מעשה דפרדיסא [לעיל מ' ע"ב], אבל באונס גמור דתלוהו אמרי גמר ומקני. ואומר ר"י דבמתנה דידעינן באונסא לא מהני ביטול מודעא, אבל אי מדעתו ביטל המודעא ולא ידעינן אונס, נראה דהוי ביטולו ביטול ולכך כותבים בשטרי מתנה ביטול מודעא. כתב בספר המצות פר"י הילכתא כרבא דלא כתבינן מודעא אזביני, אבל רשב"ם פירש הלכה דכותבין. במה דברים אמורים במכר או פשרה, אבל מתנה או מחילה אי מסיר מודעא אף על פי שאינו אנוס המתנה בטלה כיון שאנו רואין דעת הנותן. כתבו בשם רבינו אפרים דאין מועיל מודעא אלא בפני עידי מכירה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו', מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמני' מודעא היו דברינו נאמנים, זה ניתן ליכתב וזה לא ניתן ליכתב. פר"י דעל כרחך דאין כתב יוצא במקום אחר, והא דלא מהמני במגו, שלא האמינו חכמים לפסול שום שטר אפילו על ידי מגו אלא בטענה מזוייף בלבד, ולא דמי לקטנים ואנוסים דהתם הם אומרים שמעולם לא היה שטר ובמודעא נאמנים, דלא דמי לחוזרין ומגידין שאינן אלא מוסיפין על עדותו, וכשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים.
<h2>דף מט:</h2>
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראייה יש, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי, דתנן לקח מן האיש וכו'. לא נצרכה אלא לאותם שלש שדות. אדם שמכר קרקע אם הוא הקרקע מיוחד לכתובתה או הכניסה לו בנידוני' המק' בטל לאלתר, אפילו אינה מוחה והבעל עצמו יכול לבטל המקח, אבל שאר קרקעות המכר קיים עד שימות הבעל או יגרשנה שאז תגבה כתובתה, עיין בפרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] ופרק הניזקין [נ"ה ע"ב]. וכן פירש הרמז"ל. יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. פירש הקונטרס וכי קאמר נמי איני חושש על פירות נכסי מלוג שלה ולא אפדנה בעודה ארוסה שומעין לו. ואין נראה לרשב"א דפירקונה עיקר כדמוכח פרק נערה [מ"ז ע"ב]. ואחת שהכניס לו שום. פר"י, ג' ענייני ממון כתובין בכתובה בסדר זה תחילה מנה ומאתים ואחר כן נדוניא דהנעלת ליה, ואחר כך והוסיף לה מדיליה.
<h2>דף נא.</h2>
כתב לו על הנייר ועל החרס שדי מכורה וכו'. פר"י, כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ומותר על דבר שיכול לזייף בין שטר מכר בין שטר קידושין. אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש ודייני גולה אמרי מחזיקין. מסתברא טעמא דדייני גולה כגון שאכל בחיי בעל שלש שנים.
<h2>דף נא:</h2>
הנותן שדה לאשתו קונה ואין הבעל אוכל פירות. פר"י הא דקאמר אין הבעל אוכל פירות, היינו דווקא אותם פירות הגדילות בשדה, אבל מכל מקום נכסי מלוג הם וילקח בהם קרקע ואוכל ובהכי מתיישב הא דאמר פרק הזורק [ע"ז ע"ב] גבי ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו. אמר רבא מה שקנתה אשה קנה בעלה אלמא אפילו מתנה יש לבעל זכות. עיין פרק הזורק [שם]. ואם נתן לה חצר וזרק לה גט בתוכה אינה מגורשת כיון שאם לא גירשה ומתה היה הבעל יורש אותה חשוב כשלו וגרע ממשכיר חצר לחבירו. ור"י פירש דווקא השכיר לחצר אינה מגורשת אבל נתן לה מגורשת. המוכר שדה לאשתו לא קנ[ת]ה. דאמרי' לגלויי זוזא הוא דבעא, במעות שאינם טמונים קנתה והבעל אוכל פירות. ובמקו' דלא קנו בזוזיה עד שיכתוב השטר ונתנו לו מעות ואחר כך כתב לה השטר קנתה דהא קודם גמר קנייה נתנו לו זוזי.
תנו רבנן אין מקבלים פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות, קבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזי' לבעלה. פר"י דאי אמרה תנהו לפלוני כי הוא שלו נאמנת במגו שאם הייתה רוצה נוטלת ממנו ונותנת לו, ואפילו יאמר הבעל שלי הוא משמע שאין כח בידו להוציא מידה מדקאמר יחזיר לאשה ולא קאמר יודיע לבעל. והא דמפליג בדביתהו דרבה בר בר חנה בין מהימנא בין בלא מהימנא, הני מילי בשעת מיתתה דלית לה מגו שאינה יכולה ליטלו וליתן, ואם תקף הבעל מידה אינה יכולה להוציא מידו ולומר של פלוני הן דאם לא כן לוה מן האשה וגירשה אמאי אין לה עליו כלום תהא נאמנת לומר שלי הם במגו. מעות שאינם טמונים אפילו אם תקף הבעל יכולה אשה להוציא מידו משום הכי קנתה. אבל מעות טמונים אין הבעל יכול להוציאם מידה. ואם תקפו אין האשה יכולה להוציא מידו, ולעיל דאמרינן לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום, איירי במעות טמונים מדקאמר לגלויי זוזי הוא דבעי משם נוכל להוכיח מעות שאינם טמונים אם תקף הבעל מוציאה מידו. ואם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר שלי ולא של פלוני כדקאמר לקמן עליה להביא ראייה ולא מהימנא במגו של אחרים הם. מיהו היכא שאינה נושאת ונותנת בחיי בעלה איכא לספוקי אי חשבינן כאילו נושאת ונותנת הואיל וממון בעלה מצוי בידה. קיבל מן האשה ומן העבד יחזיר להם. דשמא ניתן להם על מנת שאין לבעלה רשות בהן. ואם מכרה אשה שום דבר לאדם אחד (מכירתו) [ויכירנו הבעל בידו שהיה] שלו ואמר לו למה קנית(ה) מה שאשתי גנבה. ואם הוא אמר ברור לי ששלה היה נאמן במגו דממך לקחתי ונאמן בשבועה. כתב הרמז"ל אם קודם שנשאת הפקידה ממון נאמנת לומר של פלוני. אבל משנשאת הפקידה בזמן הזה דכל הנשי' נושאת ונותנת בתוך הבית לא מהימנא לומר שלי הוא. מתה האשה יחזיר לבעלה. מת העבד יחזיר לרבו. [נ"ב ע"א] קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה, מת יחזיר לאביו, וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הן יעשה כפירושו. איכא דאמרי יעשה פירו' לפירושו. ופסק בעל העיטור כא"ד אי אמיד יעשה כפירושו, ואי לא אמיד יעשה פירוש לפירושו דרגלים לדבר דמשקרא. בתוספת' [ב"ק פי"א ה"ב] האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת תנו ספר תורה לבית הכנסת יתנו בב"ה הרגיל בו. היה רגיל בשנים יתן לשניהם. האומר תנו לעניים ינתנו לעניי אותו העיר.
<h2>דף נב.</h2>
ולא לאב בנכסי הבן. אבל חלקו יש להם חזקה דתניא בן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם. אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, והיה אונות ושטרות יוצאות על שמו ואמר שלי הן שנפלו לו מבית אבי אמו אמר רב עליו להביא ראיה והילכתא כוותי'. [ע"ב] דתניא אחד מן האחין וכו'. וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת לתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, עליה להביא ראייה. לא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקים בעיסתן אימור מעיסתן קימצן. ואפילו לא טעין כן אלא אמר מבית אבי אמי נאמנת במגו דאיבעיא אמר מעיסתו קימץ. [ע"א] ואם מת על האחין להביא ראייה. דווקא הכא דמוכחא מילתא משום הכי אמרינן על האחין להביא ראייה, אבל במילתא אחרינא לא טענינא ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למיטען.
רבא אפיק זוגא דסרבלא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. רבינו תם גריס פרק כל הנשבעין [מ"ו ע"ב] וכולהו נמי כי ליתינהו לא אמרן אלא בדברים שאינן עשוים להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין אפילו ליתנהו מן חד מינייהו אינו נאמן, וכן גריס רב האי וכן רבינו חננאל דאמר הכא סיפרא דאגדתא. עוד פירש רבינו תם הא דבעינן פר' הגוזל בתרא [קי"ד ע"ב] יצא שם גניבה בעיר גבי המכיר כליו וספריו ביד אחר התם מיירי באיניש שלא גס בו, אבל אם גס בו ועשוי להשאיל ולהשכיר לו נאמן לומר גנובין ממני, במגו שהיה אומר שאולים אפי' לא יצא שם גניב'. והרבי חזקיה פירש דלא מהימן דהוי מגו להוציא אף על פי שהוא צריך ליתן לו בדמים שקנה מפני תקנ' השוק. ראייה בעדים. פירש שיודעים דמעיסתו קימץ או ידעי דמבית אבי אמו נפלו, ורבינו חננאל נמי פסק ראייה בעדים.
<h2>דף נב:</h2>
במה דברים אמורים במחזיק. פי' בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכר ולוקח אמר (לא) לקחתי אבל חזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה. פירש רשב"ם דהאי נעל שקבע לו מנעול בדלת דהוי נעל בניין, אבל סגר הדלת ונעל במפתח הוי מבריח ארי ולא קנה בנכסי הגר. ור"י פירש מוכר ומשכיר לחבירו לא קנה במסירת מפתח אלא צריך קניין כסף שטר או קנין סודר ולא מקני מסירת מפתח אלא שלא יצטרך לומר לך חזק וקני. ובנעילת דלת קנה קניין גמור כדמוכח פרק הזורק [ע"ז ע"ב] תיזיל איהי ותיחוד ותפתח. עיין שם ריש פרק הפרה [ב"ק נ"ב ע"א] ופרק קמא דפסחים [ד' ע"א].
<h2>דף נג.</h2>
נעל גדר ופרץ בפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני, אבל שלא בפניו צריך לומר לך חזק וקני. כמה כל שהו, גדר גדר והשלימו לעשרה. פרץ כדי שיוכל ליכנס לתוכה וכו'. נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זו חזקה. שני שדות בנכסי הגר ומצרא חד בינייהו החזיק באחד מהן לקנותו וכו', לקנות חבירתה אף אותה לא קנה דאינו קונה בלא מתכוין. ופר"י לקמן [נ"ד ע"א] אדעת' (דשיני) [דציבי] לא קנה אע"פ דמתקן הקרקע, עיין פר"ג במסכת יבמות [נ"ב ע"ב].
<h2>דף נג:</h2>
הבונה פלטירין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד לו דלתו' קונה, המוצ' פלטרין בנוין בנכסי הגר וסייד וכייר אמה על אמה קנה וכנגד הפת', המציע מצעות בנכסי הגר קנה. פר"י דוקא הציע אבל הלך בבית או שכב בו אפילו מצא מיטות מוצעות ושכב עליהן לא קנה דהגבהה חשובה בעינן.
<h2>דף נד.</h2>
האי מאן דפשח דיקלא האי מאן דזכי זיכיא וכו' (דף מ"ו) הצר צורה בנכסי הגר קנה, דרב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. מכאן הוכיח הרמז"ל הא דאסרינן צורת חיה ועוף היינו דווקא פרצוף גמור חוקק בולט או שוקע, אבל במיני צבעים מותר אפילו לישראל עצמו לצייר כדמשמע הכא, עיין פרק כל הצלמים [מ"ג ע"ב]. שדה המסויימת במצריה, אמר רב כיון שהכיש במכיש אחד קנאו. ושמואל אמר לא קנה אלא במקום מכושו בלבד. פסק רב אלפס הלכה כרב דהא רב נחמן סבירא ליה כוותיה. ושאינה מסויימת מצריה, כדאזיל (טיירא) [תייר'] דשורי והדר.
<h2>דף נד:</h2>
נכסי הכותי הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מאי טעמא כותי מכי מטו זוזי לידיה מסתלק וישראל לא קני עד מטי שטריה לידיה. וה"מ במקום דלית דינא דמלכותא. אמר רבינו תם אדרבה אין קניין של כותי בכסף אלא במשיכה, דכרבי יוחנן קיימא לן [בכורות י"ג ע"ב] דדריש מיד עמיתך כסף, מיד כותי במשיכה, והא דקאמר הכא מכי מטו זוזי איסתלק היינו דמצינו בעפרון ואנן סהדי (דאין) [ד]דעתו דכותי להסתלק. פר"י דשרי לישראל לתבוע מעותיו מן הכותי אף על פי שמתוך כך יחזור ויגזול את המחזיק, ואם המחזיק יכול להשמט מן הכותי ישמט אף על פי שהלוקח מפסיד, אך אם המחזיק בא לפרוע מעותיו והלוקח מפקיע הקרקע מידו על יד הכותי הוה ליה מסור ממש, עיין פרק הגוזל בתרא [קי"ז ע"א] גבי ההוא שותא דמנצו עליה.
<h2>דף נה.</h2>
ישראל שלקח מן הכותי ובא אחר והחזיק בו אין מוציאין אותו מידו. פירש רשב"ם דישראל הזוכה מיקרי רשע עיין לעיל [כ"א ע"ב] ובמסכת קידושין [נ"ט ע"א]. דינא דמלכותא דינא, אריסתא דפרסאי ארבעין שנין. הני זיהרורי דזבני ארעא לטסקא, זביניה זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מאי טעמא אקרקפתא דגברא מנח. אמר רב (ששת) [אשי] פרדכת מסייע מתא והני מילי דאצלוהו אינהו אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא. כתב הרמז"ל פרדכת שאין לו שום משא ומתן בעיר אפילו הכי יכולין בני העיר להוציאו מן העיר כי יאמרו אתה מרבה העין. משכון של ישראל ביד הכותי ונפל מיד הכותי ומצאו ישראל אחר, פסק רבינו אב"ן [בכת"י פסק רא"ם] צריך להחזיר לראשון בלא מעות, כדאמר הכא דכותי איסתלק ליה מכי הוה ליה זוזי הכי נמי כשנפל מידו איסתליק, ועוד אמר פרק הפרה [מ"ט ע"ב] משכון של ישראל ביד הכותי ומת הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין מידו. גוי מישכן משכון לראובן ואמר ראובן לכותי תן לי מעותי ואמר הכותי תמשכן לישראל אחר דאין לי מעות, והלך ראובן ומשכנו לישראל אחר ונפגר הכותי והמשכון היה שוה כפליים והראשון רצה לפדותו, ונפסק דזכה בו השני כדאמר פרק הפרה דף מ"ט, משכונות של כותי ביד ישראל ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה כנגד השאר.
זהרורי דזבין ארעא לטיסקא, היכא דמת אין הבכור נוטל פי שנים, כיון דמשעבדי למלך הוי ליה ראוי. אבל משועבד לכתובה או לבעל חוב בכור נוטל פי שנים כיון דמחסרי גוביינא לא מקרי ראוי.
<h2>דף נה:</h2>
המצר והחצב מפסיקים לנכסי הגר, אבל לענין פיאה וטומאה לא טומאה דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלוני וכו' רבי אליעזר אמר ספק ביאה טהורה, ספק מגע טומאה טמא, וחכמים מטמאים. פירש רשב"ם דרבי אליעזר מחשיב לה ספק ספיקא ורבנן לא חשבי ליה אלא ספיקא אחת. ובפרק בתרא דעבודה זרה [ע' ע"א] פירש בקונטרס דרבי אליעזר מטהר אפילו ספיקא אחת, דקאמר עובדא הוה בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי, כמאן כרבי אליעזר, ומשני כיון שפתחו חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתחו. ופירש בקונטרס התם גבי גנבי דנהרדעי לא ידעי אם רוב כותים אם רוב ישראל והוי ספק ספיקא ושרי אפי' לרבנן.
<h2>דף נו:</h2>
שנים מעידין אותו שאכל שלש שנים ונמצאו זוממין משלם לו את הכל, שנים בראשונה שנים בשניה, שנים בשלישית משלשין ביניהם, שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם הרי אילו שלש (והיו) [והן] עדות אח' להזמה מתני' דלא כר' עקיבא, דאמ' דבר ולא חצי דבר. אחד אמר אכלה חטין ואחד אמרה אכלה שעורי' הויא חזקה, בין חטי לשערי לא דייקי אינשי. [נ"ז ע"א] ההוא שטרא דחתימי עליה בי תרי שכיב חד מנייהו אתא אח מהאי דקאים ואחד מן השוק ואסהידי על חתימת ידי דאידך. אמר להו רב אשי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי. והילכתא כרב אשי.
<h2>דף נז.</h2>
אילו דברים שיש להן חזקה, ואילו דברים שאין להן חזקה, היה מעמיד בהמה בחצר תנור וכיריים וריחיים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה, עשה מחיצה לבהמ' גבוה עשרה טפחים או לתנור או לכיריים או לרחיים הכניס תרנגולין לבית הרי זה חזקה. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, הכא בחצר השותפין עסיקינן דבהעמדה לא קפדי. אמחיצה קפדי.
<h2>דף נז:</h2>
והא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, הא מני ר' אליעזר היא דאמר אפילו וויתור אסור בנדרים. מוקי ליה בין בחצר שיש לו דין חלוקה, בין אין בו דין חלוקה אף על גב דאם אין בו דין חלוקה אינו יכול למחות בידו ליכנס לחצר, מ"מ יכול לאסור עליו בנדר מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שאינו יכול למחות לשוכר מליכנס בתוכו ואפילו הכי יכול לאסור עליו על ידי הקדש וגם יכול למוכרו, עיין פ' אעפ"י [נ"ט ע"ב] ובפ' איזהו נשך [ע"ג ע"ב], וגבי בעל חוב אם הקדיש הלוה כל נכסיו מוסיף מלוה עוד דינרין ופודהו. בעל חוב כשהוא גובה יוצא הגוף של הקדש מתחת המקדיש ואין הגוף של הלוה אבל שוכר גוף הבי' של המקדיש הוא הילכך יכול להקדישו, וע"י קונם יכול לאסור כל נכסיו לבעל חובו וצריך ללות מאדם אחר ואותו יגבו ממנו מדר' נתן, כן פר"י פ' אעפ"י, והיכא דא' מן השותפין אסר על חבירו ע"י נדר צריך למכור חלקו, עיין במסכת נדרים פ' השותפין [מ"ה ע"ב]. ולא ק"ל כר' אליעזר דאסר דריסת הרגל. בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גבי נהר. עוצם עיניו מראות ברע שאינו מסתכל בנשי' שעומדו' על הכביסה, ואפי' אי ליכא דירכ' אחרינא יצער נפשו ויעמיץ עיניו שלא יראנה.
חלוק של תלמיד חכם שאין בשרו נראית מתחתיו. טלית של ת"ח כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח. מיטה של ת"ח כל שאין תחתיו אלא סנדל בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים.
<h2>דף נח:</h2>
כל דיינא דמפקי ממנו ממונא לאו דיינא הוא. פי' ר"י כגון שכפר ובאו עדים אבל אם חוייב שבוע' ושלם ולא רצה לישבע לא מיפסל לדיינא.
המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. המזחילה יש לו חזקה. המרזב אין לו חזקה מרוח אחת, ויש למקומו חזקה לשתי רוחות. פירו' שאם היה במזרח יכול שיתנהו במערב אבל לסלקו משתי רוחות לא ור"ח פירש אם המרזב קבוע לרוח מזרחית באמצע וביקש בעל חצר לעקור (אמצע) [אותו] ולקובעו בשליש הגג או ברביע בכל אותו רוח אבל אם בא להעתיקו מרוח מזרחי' לצפון או לדרום בעל הגג מעכב עליו. ר' יוסי בר חנינא אמר מרזב אין לו חזקה אם היה ארוך מקצרו ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו אינו עוקר, רבי ירמיה אמר אין לו חזקה שאם בא לבנו' תחתיו בונה ואם בא לעוקרו אינו עוקר. פירש ר"ח אם בא בעל חצר לבנות תחתיו בניין עד שמגיע למרזב ויהיו המים עוברין על אותו בניין ולא יהו מקלחין בחצר הדין עמו. ונראה לר"י אע"פ שאין המים יוצאין כל כך מהרה, לפי שהבניין כנגד (הקילוס) [הקילוח] ומעכבו, אפילו הכי אין בעל הגג יכול לעכב עליו.
<h2>דף נט.</h2>
סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה היכי דמי סולם מצרי כגון שאין לו ארבע חווקין חלון המצרי אין לו חזקה. איזהו חלון המצרי כל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכו. חלון צורי יש לו חזקה. אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות. רבי (אליעזר) [אילעא] אומר אפילו למעלה מארבע אין לו חזקה ויכול למחות דאמר ליה זימנין דמותבת שרשיפא תותך וקא חזית ביה. דעביד כרבי אילעא וכן הלכה. ורבינו תם מפרש דאייר בחלון מצרית אבל בחלון צורי או שעשוי לאורה שהוא דבר קביעות אפילו למעלה מארבע אמות יש לו חזקה מדתניא לעיל [כ"ב ע"ב] החלונות מלמטה שלא יעמוד ויראה אלמא אפילו למעלה מארב' יש לו חזקה. ואמר רשב"א דאין ראייה דאע"פ שהוא יותר מארבע אמות לעומד בחוץ לעומד בפנים לא הוי למעלה מארבע כגון שאותם חלונות בעלייה. אי נמי מיירי כגון שיש לו עדי' ושטר. ראובן ושמעון שבתיהן קרובין זה לזה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים ועתה בא שמעון להגביה גגו ולסתום החלון ויש לראובן אורו לביתו לצד אחר. ופסק ראב"ן כיון דחלון של אורה שלמעלה מד' אין לו חזקה לא לרבי זירא ולא לרבי אילעא דהא לא מנע לשמעון מלהשתמש בחצירו כל שכן חלון ראובן שהוא למעלה מגג שמעון שאין לו בו היזק ראייה דאין לו חזקה ואפי' לר' אילעא אם בא שמעון למחו' לא היה יכול הילכך אין לו חזקה. וחכמי רגנשפור"ק השיבו מה שאמרת שיש לראובן גם חלונות אחרים מה בכך גם זה מועיל לו שיש לו אורה יותר ואין הטעם אלא משום קביעות דהא א"ר יודא אם יש לו מלבן כל שהוא יש לו חזק'. ואמת הוא כיון דאין במדינו' אילו בני אדם משתמשין בגגין סברא הוא כאשר כתבתי. אמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא חזקה. אמר ר"ת אפילו נקב כל שהו ובכל מקו' שהוא אפי' למעלה מד', ובעל העיטור כתב דשיעור חלון העשוי לאורה דאמר כל שהו הוי חזקה לא בציר מטפח.
<h2>דף נט:</h2>
הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות. אם הוציא לחצר חבירו זיז שיש בו רוחב טפח ומשוך באויר ארבע טפחים ולא מיחה לו חבירו יש לו גם בצדדיו רוחב ארבע אם בא בעל הבית לבנות תחת הזיז צריך להניח אויר תחת הזיז. לא שנו אלא בעל הגג לבעל החצר וכו', רב יהודה אמר אפילו בעל החצר לבעל הגג אינו יכול למחות. והילכתא כרב הונא דאמר בעל חצר לבעל הגג יכול למחות שלא יצא ויראה. פירש ר"י דמיירי תוך ג' שנים אי נמי דווקא לאחר ג' שנים, עיין בתוספת.
לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין, לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין. פירש ר"י אפילו לתוך ביתו שיצא דרך ביתו לחצר השותפין. אלא אם רצה בונה חדר על גבי ביתו ופותחו לחצר ביתו. האי דנקט מתניתין לחצר שותפין לא מבעיא לחצר חבירו דלא אלא אפילו לחצר השותפין לא יפתח.
<h2>דף ס.</h2>
ולסתום לאלתר הוי חזקה. ומשמע (דלסתור) [דלסתום] לאלתר (בשלש) [כשלש] שנים דלפתוח דמי דבעינן חזקה שיש עמה טענה, ובשבועה, כפירוש רב האי גאון דנשבעין היסת על הקרקעות, פרק הכותב [פ"ז ע"ב] גבי הפוגמת כתובתה.
אם רצה בונה עלייה על ביתו, והלא מרבה עלייהו הדרך, מאי חדר שחלק חדרו לשנים מאי עלייה אפתאי. לא יפתח אדם [ל]חצר השותפין פתח כנגד פתח חלון כנגד חלון אם היה קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל ברשות הרבים פותח אדם כנגד וכו'. תוספתא [פ"ב ה"ה] לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו שלא יהא יושב ורואה מה שבחצירו של חבירו. אין עושין חלל תחת רשות הרבים, ורבי אליעזר מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים. אין מוציאן זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. לקח חצר ובו זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתו. איכא למאן דאמר הא דאמרינן אין מוציאין גזוזטראות לרשות הרבים הני מילי למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציא. רב אמי הוה ליה ההוא זיזא למבואה, אמר להו בני מבואה מחליה גביה אבל לרשות הרבים אין מחילה.
<h2>דף ס:</h2>
רבי ינאי הוה ליה אילן הנוטה לר"ה וקצייה וכו' התקוששו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. כנס ולא הוציא מסיק דיכול להוציא אבל להחזיר כתלים למקומם פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, וקיימא לן כרבי יוחנן דאינו מחזיר דקיימא לן מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. על ראובן שטען על שמעון שהכניס יסוד חומתו בחלקו ג' טפחים נראה דהדין עם שמעון כיון דאחזיק ברוחב יסוד אחזיק כל שכנגדו ולמעלה עד רום רקיעא, ואף על גב דחומה של שמעון ממעל לקרקע אינה מהלכת כל בליטת החומה רוחב היסוד איכא למימר שמעון כנס בתוך שלו ג' טפחים ועכשיו הוא רוצה להחזיר הכתלים למקומם. ונהי דהילכתא כרבי יוחנן דאמר אינו מחזיר ה"מ ברשות הרבים משום מיצר שהחזיקו בו רבים אבל גבי חבירו מחזיר ובשבועת היסת שלא השיג גבול רעהו בבניין יסוד שלו. ותדע דכיון דהחזיק ברוחב היסוד החזיק נמי למעלה בכל מה שכנגדו דתניא לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי הן בחזקה וטוענין ללוקח דילמא כונס לתוך שלו הוה, ופירש רשב"ם אבל אם היה (המכר) [המוכר] עדין בידו לא היינו טוענים בשבילו. ואם הביא עדי חזקה תלינן כל מה שכנגד הזיז כונס לתוך שלו הוה. ראובן דהוה ליה כשורי על אשיתא דשמעון ובעי לשלופינהו ולאגבואינהי, אמר ליה שמעון אי שלפת להו מרעית אשיתאי אלא תנסריהו לכרות אותם סמוך לכותל ואיפליג ביה דכוותם, וכתב רב מתתיה גאון יעשו פשרה ביניהם.
תנו רבנן לא יסוד אדם ביתו, עירב בו חול או תבן מותר רבי יהודה אמר עירב בו חול הרי זה טרקסין ואסור, תבן מותר. תנן רבנן משחרב בית המקדש רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין איטפל להו רבי יהושע אמר להו וכו'. אמר להן סד אדם ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט אמה על אמה כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטין ומשיירת בת צידעא. אעלה את ירושלים על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראש חתנים שמניחין במקום תפילין. דין הוא שנגזור עלינו אלא הנח לישראל שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. פירש ר"י אבל בדבר שאין ידוע אם יקבלו תוכחה אם לאו צריך להוכיח עיין פרק במה (אשה) [בהמה] [נ"ה ע"א].
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית לא מכר את היציע אפתא או בדקא חלילא. פסק רב אלפס סוגיין דהוה בדקא חלילה, אבל אפתא מזדבן דהיינו עלייה שבתוך הבית, ואפילו בדקא דהוי ד' אמות אבל לא הוי ד' אמות לא חשיב ומזדבן.
<h2>דף סא:</h2>
ולא את החדר אע"ג דמיצר לה מיצרא אבראי, דאמר רב נחמן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמצר לו מצרי' החיצונים מצרי' הרחיב לו. מסופק ר"י ביציע אי אמרי' נמי מצרים הרחיב לו ממשנ' יתירה או שמא דווק' בחדר דתשמישתא אחריני הוא אבל יציע קנה. ולא את החדר. נראה אפילו יש לו דרך על הבית אפ"ה לא מכר. המוכ' בית לחבירו בבירה גדולה, [אע"פ] שמיצר לו מצרים החיצונה, מצרי' הרחיב לו אי דקרו לבית בית וכו' לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכ' דקרו וכו'. מדלא כתיב לא שיירי' מההוא זבינאי כלום ש"מ שיורי שייר. פר"י הא דלא אמרי' הדמים מודיעים דבקרק' אין שייך הודעת דמים כדאמ' פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב] אי שויא לך אלפא זוזי וכו'. ולא מטעם דאין אונאה דהא ביטול מקח יש להן. ההוא דאמר ליה לחבריה (ארעת') [ארעא] דבי חייא מזבנינא לך הוה ליה תרתי דמתקריין דבי חייא. ואי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעא שתים. פי' ר"י אבל גבי שאלה לא אמרין הכי אלא אמרינן רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה כדאמרינן פרק (המקבל) [השואל] [ק"ג ע"א] דמסתמא משאיל לכל מה שצריך. ויש מפרשים התם השואל מוחזק אבל הכא המוכר מוחזק. ואין נראה לר"י דהתם המשאיל המרא מוחזק כיון דסופו לחזור לו כדאמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואין לו לחלק בין קרקע למטלטלים, דהא מיירי התם רב נחמן אפילו בבא בסוף החדש דהשכר ביד השוכר. עיין פרק המקבל [ק"י ע"א]. ואי אמר כל ארעתי אפילו תרתי ותלת, ואי אמר זיהרא אפי' פרדיסי ובוסתני ואי אמר להו כל נכסיי אפילו בתי ועבדי.
<h2>דף סב.</h2>
מצר להו. מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר אמר רב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר, אמרו ליה לרב ויקנה כנגד ראש תור. מצר ראובן מזרח ומערב ומצר שמעון צפון ודרום, צריך למיכתב ליה מצר ראובן לרוחין תרין ומצר שמעון לרוחין תרין.
<h2>דף סב:</h2>
מיצר לו שלש מצרים ומצר רביעי לא מצר, רב אמר קנה הכל חוץ ממיצר רביעי. וכן פסק רבא. איכא דאמרי אמר רבא קנה הכל אפי' מצר רביעי, ושמעי' מתרתי לישנא דרבא דבשדה לא שייר היכא דמבלע ולא הוה ריכבא דדיקלא (והוא) [ולא הוי] תשעה קבין (לא) קנה, מבלע ואיכא ריכבא דדיקלא לא מיבלע וליכא ריכבא דדיקלא איתמ' להאי גיסא ואיתמ' להאי גיסא. שודא דדיני. הא דאמרי' בכל דוכתין המוציא מחבירו עליו הראי' ואוקי ממונא בחזקת מרי', היינו דמספקא לן בעובדא היכי הוה, והיכ' דפליגן תנאי או אמוראי היכא דמסתבר שודא כי הכא ליעבד שודא, והיכא דמסתבר פלגא ליעבד פלגא והיכא דמסתבר לדיינא כחד מינייהו לעביד כמאן דמיסתבר ליה. ובשלהי הנזקין [ס' ע"ב] אמרינן השתא דלא איתמר, כל דאלים גבר. פלגא דאית לי בארעא פלגא, פלגא בארעא דאית לי ריבעא. מצר ארעא דמינה פלגא וכו'.
<h2>דף סג.</h2>
יחלוק פלוני בנכסי פלגא. האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אמר אין פחות מרביע. בחבית אין פחות משמינית, לקדירה אין פחות משנים עשר. שמע מינה מאן דאמר תנו חלק לפלוני בנכסיי נותנין לו ריבעא. מכאן הוכיח רשב"ם הלכה כסומכוס. ולר"י נראה דאין הלכה כסומכוס, עיין לעיל [ל"ה ע"א] ובב"ק [מ"ו ע"א].
<h2>דף סג:</h2>
המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלו הרי היא שלו. למאי הילכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה עליה בונה. פסק רב אלפס הילכתא כרב זביד כדמוכח פרק מי שמת [קמ"ח ע"ב]. האי מאן דזבין בית לחבריה אף על גב דכתב לה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה מארעא תהומא עד רום רקיעא.
<h2>דף סד.</h2>
לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך ד"ר עקיבא. דמוכר בעין יפה מוכר וחכמי' אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. דמוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רב הונא אמר רב הלכה כחכמים, ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא, ואזדא לטעמיה דאמר [רב נחמן אמר] שמואל האחין שחלקו לקוחות הן ואין להן דרך זה על זה. אמר ליה רב הונא לרב נחמן הילכתא כוותייכו כרב נחמן ושמואל. אמר שמואל האחין שחלקו, והא דפסיק אמימר פרק בית כור [ק"ז ע"א] בטלה מחלוקת שאני התם דחלוקה בטעות היתה, שדין הוא שכלם יפרעו חובת אביהן. שני בתים זה לפנים מזה, שניהם מכר שניהם מתנה אין להן דרך כל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר. אבל פנימי במתנה וחיצון במכר יש לו דרך. המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא את המפתח. מכר המכתשת כו'. מכר את האיצטרובלין ולא מכר את הדלת מכר תנור מכר כיריים ואם אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו הוי כולם מכורים [ע"ב] בין כך ובין כך לא מכר הבור וכו'.
<h2>דף סה:</h2>
תנו רבנן צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אין פוסל. פירש ר"י איכא לאוקמה אפילו בפרוץ משתי רוחות, וכגון שחקקו באמצע לקבל צרורות, ודווקא שמים נפלו מצנור למקוה, אבל אם נופלי' מצנור לקרק' ומשם למקוה המשכה היא ואין פוסל את המקוה אם יש במקוה כ"א סאה מי גשמים אם חטטו לקבל צרורות, עיין פרק מרובה [ס"ז ע"א].
<h2>דף סו.</h2>
שאני פשוטי כלי עץ דרבנן. רשב"ם פירש דלפי המסקנא פשוטי כלי עץ אין להן טומאה אפילו מדרבנן. ויש מפרשים דדווקא של נחתומין מקבל טומאה מדרבנן אף על פי דפשוטין כיון דמשמש אדם ואת משמשי אדם דריש בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני [פרשתא ו' ה"ד], סולם ודולבקי. מכלל דשאיבה דאוריית'. רשב"ם ור"ת מפרש מקוה שכולו שאוב דאורייתא. ומביא ר"ת ראייה מדתנן במסכת מקוואות בפ"ב [מ"ד] ר' אליעזר אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה וג' לוגין על פני המים, מדמחמיר טפי בתחלה מבסוף שמע מינה דתחלת שאוב דאורייתא. ור"י אמר דאפילו כולו שאוב מדרבנן.
<h2>דף סו:</h2>
בעי רב יוסף מי גשמים שחישב להדיח בהן את האיצטרובל מהו תיקו. פי' בקו' דבכל תלוש ולבסוף חברו קאמבעיא ליה. ואין נראה לר"י דאם כן לימא סתם תלוש ולבסוף חברו. ונראה לר"י דלרבנן דדף קמבעיא ליה דחשבי ליה תלוש לעניין טומאה, וה"ה לעניין הכשר זרעים דהכשר וטומאה דמו אהדדי, ואליבא דמ"ד פ"ק דחולין [ט"ז ע"א] תלוש ולבסוף חברו דכות' בניין לעניין הכשר זרעים הוי כמחובר, והכי קאמבעי' ליה איצטרובל דבטיל אגב קרקע לגבי מכר לרבנן דמכתשת אי הוה בטל לגמרי כמו כותל והוה נמי מחובר לעניין הכשר זרעים, או דילמא לעניין הכשר זרעים לא חשיב מחובר כמו כותל [אלא דווקא במכר] משום עין יפה וסליק בתיקו, לפי זה נ"ל דאין ליטול מים לאכילה מאותן אבני' שיש להן בית קיבול ונקבעו בכותל ויש להן ברזות או תרנגולי נחושת שנוטלין בהן. עיין מסכ' פרה סי' א' פ"ה [מ"ז] דמותר. [נוסח מהר"י ווייל] לפיכך נראה לר"י דאין ליטול מים לאכילה מאותם אבנים שיש להם בית קיבול ונקבעו בכותל, ויש ברזות או תרנגולי' נחושת שנוטלים מהם. ובמסכת פרה [פ"ה מ"ז] כתב וז"ל השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין וכו' פירוש שחקקה במחובר או שקבעה ולבסוף חקקה, כדאיתא פרק המוכר את הבית, היתה כלי וחיברה בסיד מקדשין בה וכו' מכאן ראייה דמותר ליטול מהם לידים, עיין פרק המוכר את הבית גבי איצטרובל.
<h2>דף סז.</h2>
שלח ליה רב נחמן כי אתיא ההיא איתתא לקמן אגבייה מאיצטרובלי דבתי, כי הוינא בי רב כהנא אפי' (מעלמא) [מעמלא] דבתי. פר"י דמיירי שהשכירו הבית לשנה וכבר עבר חצי שנה וקמ"ל דגבי מן השכירות אפי' מזמן שעבר, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ולא דמי למטלטלי דיתמי. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא את המטלטלים וכו'. מכר לו חילסית ומצולה החזיק בחילסית [לא] קנה מצולה במצולה לא קני חילסית. והאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, התם סדנא דארעא חד הוא הכא האי תשמיש חד הוא והאי תשמישא חד הוא.
<h2>דף סז:</h2>
המוכר [בית הבד מכר] את הים ואת הממל ואת הבתולות וכו' ים טולפחא. היינו עדשים דמסכת ע"ז [ע"ה ע"א] דקתני הדפין והלולבים והעדשים מדיחין. ופירש בקונטרס דעדשים היינו גת עצמו ועל זה סמכו לטהר את הגת בהדחה, ואין נראה לר"י ולרשב"ם. ומגיה שם ומנגבן ומצריך ניגוב לגת. ור"ת פי' דלאו היינו גת, עיין פ' בתרא דע"ז [שם] ופ' תינוקות [ס"ה ע"א] בסי' ל"ז. תנו רבנן המוכר בית הבד מכר את הנסרים ואת היקבים וכו'. המוכר את המרחץ לא מכר את הספסלים ואת הנסרים ואת הוילאות וכו' [ס"ח ע"ב] המוכר את השדה מכר את האבנים ואת הקנים וכו'.
<h2>דף סח.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה בית הבד ובית תשמישיו אני מוכר לך וכו'. המוכר העיר מכר בתים שיחין ומערות וכו'.
<h2>דף סט:</h2>
האי מאן דזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב קני לך דיקלא ותאלון והוצין ארעא ודיקלא חזינן אי אית ליה דיקלא יהיב ליה תרי דיקלי ואי לא זבין ליה תרי דיקלי. פסק רב אלפס איכא דשמע מהאי מימרא מאן דזבין לחברי' מידי דשכיח למיזבן אע"ג דלית ליה השתא מיחייב למיזבן ומייתי ליה, ואנן לא סבירא לן הכי דהוי דבר שלא בא לעולם והאי דקאמר לה הכא זבין ליה תרי דיקולי לאו דמחייבין ליה למיזבן אלא דאי זבין ליה לא מצי לוקח למימר כיון דלית בארעא תרי דיקולי מקח טעות הוא. ורבינו אבי"ה כתב באב"י אס"ף דחייב לקנות כיון דשכיח למיזבן וכגון שקנו מידו דלא ליהוי כאסמכתא כדאמרינן פרק הנשך [ע"ג ע"ב], אי לא זבן משלם כדאזיל אפרותא דוולשפט, וכן פסק המיימוני [מכירה פכ"ב ה"ג], הפוסק על שער שבשוק ולא היה לו אותו המוכר חייב לקנות וליתן ללוקח כמו שפסק. אמר ליה לבר מאילני וכו'.
<h2>דף ע.</h2>
המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן, או דילמא מצי אמר ליה שטרא בידי מאי בעי. אפילו אי לוה נאמן לומר פרוע, היינו משום דזימנין זייר לה אפשיטי דספרא, אבל הכא אין על הנפקד ליתן שכר וגם הנפקד לעולם לא יחזיר הפקדון אם לא יחזיר לו השטר.
<h2>דף ע:</h2>
סוף סוף כי אמר נאנסו לאו שבועה בעי. פירש ר"י אפילו למאן דאמר צריך להחזיר לו בשטר היינו אם אינו רוצה לישבע אבל בשבועה נאמן מכל מקום. נשבע וגובה מחצה. סבר דלא מצי אמ' שטרא בידי מאי בעי וטענינן להו החזרתיו אף על גב דלא טענינן להו נאנסו כיון דאבוהון הוי מהימן בטענה זו מגו דאי בעי אמר נאנסו, פי' ר"י הא דאמרינן התם [שבועות מ"ח ע"א] אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, ואמאי פטרינן ליה (הכא) משום דהא דאין אדם מוריש, היינו משום דאין נזקקין לא לשבועה ולא לפירעון כדפירש הקונטרס התם ואם באים לגבות אין גובין, וכן אם מוחזקין ורוצין לגבות מהם אין מוציאין מהם ופטורין, וכן מוכיח פרק כל הנשבעים [שם ע"ב] גבי הא מני בית שמאי היא דאמר כל העומד לגבות כגבוי דמי [אלמא בדבר הגבוי מוריש שבועה]. הילכתא שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה. פי' ר"י אינו נשבע על הכל אלא ישבע שיש לי בידם ואין לי בידם פחות ממחצה כמו ההיא דשנים אוחזין בטלית [ה' ע"ב]. המפקיד אצל חבירו ואמר החזרתיו נאמן.
<h2>דף עא.</h2>
במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה, המקדיש את השדה הקדיש את כולה, רבי שמעון אמר המקדיש את השד' לא הקדיש את כולה אלא חרוב המורכ' וסדן השקמה. ההוא דאמר הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפין אישתכח דהוה מחזיק ביתא מאה ועשרים וכו'. (מאן דיהיב בעין יפה יהיב וכו').
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין וכל המנהיגין אותה. אבל לא מכר את העבדים וכו'.
<h2>דף עד.</h2>
פסקי חדא קרנא דתכלתא. משמע הכא שיש ציציות למתי'. ויש לדחות לפי שאילו נכנסו מחיים לקבר כדאמרינן במדרש [איכה פתיחתא ל"ג] כל ערב ט' באב [וכו'] היה בת קול יוצא ואמר הבדלו חיים מתוך המתים. עיין פ' מי שמתו [י"ח ע"א], ובפ' כל שעה [מ' ע"ב]. עכשיו שנשבעתי מי מפר לי. פר"י אין חכם מיפר לעצמו כדאמרי' [חגיגה י' ע"א] לא יחל דברו אבל אחרים מחלין ליה [עיין נדרים פ"א ע"ב].
<h2>דף עד:</h2>
קרטילתא דביתהו דר' חנינ' בן דוסא דעתידא למישדא ביה תכלת לצדיקי' לעתיד לבא. מכאן יש מביאין ראיה דאשה יכולה לעשות ציצית.
<h2>דף עה:</h2>
אחזו בטלפים. פירש ריב"ם דמסירה בעינן מיד מוכר ליד לוקח, ואין נראה לר"י דהא קתני הכא אחזו בטלפים. איתמר ספינה כיון שמשך כל שהו קנה, ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולו. והילכתא כשמואל.
<h2>דף עו.</h2>
ספינה נקנת במסירה. פרשב"ם מסירה קנה ברשות הרבי', אבל בסימט' דשייכא ביה משיכה לא קני מסירה שהוא קניין גרוע. ר"ת פיר' דמסירה עדיפא ממשיכה וקני בר"ה משום דמסירה מיד ליד ובפניו וכ"ש בסימטא, ובמסכת קידושין [כ"ה ע"ב] דקתני בהמה גסה נקנית במסירה היינו דווקא במסירה, אבל במשיכה לא קניא אפילו בסימטא. ברשות מוכר לא קני במסירה, דדוקא בחצר שאינו של שניהם קאמר אביי דקניין במסירה. [ע"ב] האי מאן דזבין שטריה לחברי' צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה.
<h2>דף עז.</h2>
אמר אמימר הילכתא אותיות נקנין במסירה. ר' יהוד' גאון פי' אין אותיות ניקנין בחליפין. ולר"ת נראה דגר' אין אותיות נקנין במסירה, והא דאמרי' פ' הכותב [פ"ה ע"א] ההוא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא, משמע דאי תפסה מחיים קניא אף על גב דליכא כתיבה. אמר ר"י דהיא לא היתה רוצה לקנות המלוה אלא היתה רוצה לדחוק היתומים על ידי שתעכב (בידם) [בידה] השטרות שלא יוכלו לגבות החוב עד שיפרעו לה. ומסירת האותיות דכוליה שמעתין, פירש ר"י בשק מלא שטרות שאין דרכו להגביה, דאי לאו הכי לא הוה נקנית במשיכה ומסירה, כדאמרינן לקמן [פ"ו ע"א] דברי' שדרכו להגביה אין דרכו אלא בהגבהה. כתב ר"ת אפילו למאי דפסקינן דאין אותיות נקנות במסירה דווקא לעניין שיכול הנותן לחזור, אבל כל זמן שלא חזר יכול המחזיק בשטר לגבות החוב מן הלוה ולא יוכל לדחותו. פסק הרמז"ל אלמנה שתפסה חותמות ושטרות שנכתב לשמה ולשם בעלה, פשיטא דאין בתפיסה כלום, דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה מודה הוא באשה הנושאת ונותנת ובאחד מן האחין שנושא ונותן שעליהם להביא ראיה, ואי משום דמחזקת בשטרות הא אמרינן פ' הפרה [מ"ט ע"ב] החזיק בשטרו' של גר אדעתא דארעא לא החזיק בארעא אלמא חזקת השטר אינה חזקה לממון הכתוב בו. שלשה שטרות הן, אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. משמע מכאן דאין לכתוב שני שטרות על דבר אחד. עיין לעיל פרק חזקת הבתים [מ' ע"ב] ובפ' אף על פי [נ"ה ע"א], אי מיירי בשטר מתנה או מכר. על מנת שתכתבו לו השטר חוזר בין בשטר ובין בשדה, ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא.
<h2>דף עז:</h2>
רב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. פירש ר"י הקנה הלואה. ופר' מי שמת [קנ"ב ע"א] משמ' דבריא לא מצי מקני הלואה אפי' בקניין, ועוד היאך כותבין הרשאות על מלוה. אלא פירש ר"ת דתקנת דרבנן הוא, עיין פרק מרובה [ע' ע"א]. ולא את האנתיקי וכו'. (פר"ש(י) פרקמטיא של ספינה, דף ע"ג). לא צריכא דקרו לצמד ולבקר בקר, (ובהא פליגי רבי יודא ורבנן).
מכר את הקרון לא מכר את הפרדות. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. מכר את הצמד לא מכר את הבקר. ר' יודא אומר הדמים מודיעין וחכמים אומרי' אין לדמים ראיה.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר חמור לא מכר כליו רבי יהודה אמר פעמים מכורים ופעמים אינם מכורים. [ע"ב] המוכר את החמור מכר את הסיח, מוכר שובך מכר יונים. [פ' ע"א] הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה, פירות כוורת נוטל שלשה נחילים ומסרס.
<h2>דף עח:</h2>
אמר רב פפא דא"ל פרה מניקה אני מוכר לך חמור מניקה אני מוכר לך, בשלמ' פרה לחלבה עומדת אלא חמור במאי קאמר ליה אלא ש"מ היא ובנה קאמר ליה. בתוספתא [פ"ד ה"ג] המוכר את השפחה מכר כלים שעליה אפילו הם מאה, ולא מכר את השיריים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקטלאות. שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך אפי' יש עליה כלים של מאה כולם מכורים. שפחה מעוברת [פרה מעוברת אני מוכר לך מכר לו את הולד, שפחה מניקה] פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. מכר בור מכר מימיו [ע"ט ע"ב] אמ' רבא מתניתא יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה.
<h2>דף פ:</h2>
הלוקח אילן מחבירו לקוץ, מגביה מן הקרק' טפח וקוצץ, בקנים ובגפנים מהפקק ולמעלה וכו' [פ"א ע"א] הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע וכו' [פ"ג ע"א] וכמה יהא בין אילן לאילן רבא אמר הילכת' מארבע עד ששה עשר. כשהוא מודד אין מודדין אלא (מעיקרו) [מעיקר השני].
<h2>דף פא.</h2>
ארציך למעוטי חוצה לארץ מבכורים. פי' ר"י אף על גב דאם אין לו אינו חייב לקנות, מכל מקום חובת הגוף נינהו לקנו', כמו ציצית אף על גב דאין חייב לקנות טלית כשאין לו מכל מקום חשיב חובת הגוף דמצוה הוא. למעוטי אדמת כותי. פר"י תנן במסכת ביכורים [פ"א מ"ד] אילו מביאין ולא קורין, הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו, משום זה לא היה מניח רבינו תם לגרי' לברך ברכת המזון, שאינם יכולין לומר (אשר נשבעת) [שהנחלת] לאבותינו, וקתני נמי כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי (אבי) [אבות] ישראל, וכשהוא מתפלל בבית הכנסת אומר אלקי אבותיכם, ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. לר"י נרא' דשפיר מצי אמר גר שהנחלת לאבותינו דלא ק"ל כאותה משנה אלא כר' יודא [ירושלמי שם ה"ד] דאמר גר עצמו מביא וקורא דכתי' [בראשית י"ז] כי אב המון גוים נתתיך. בירו' אמר רבי יהושע ב"ל הלכה כר' יודא.
<h2>דף פג:</h2>
המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר הקנה לא מכר הכבד מכר הכבד לא מכר הקנה, אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר הרגלים מכר הרגלים לא מכר הראש, מכר הכבד לא מכר את הקנה מכר את הקנה מכר את הכבד. מסופק לר"י אם מכר לב אי מכר ריאה או מכר ריאה אם מכר לב. ארבע מדות במוכרין מכר לו חטין (ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו.) [יפה ונמצאו רעה, לוקח מצי לחזור בו ולא מוכר, אע"ג דפסק בפ' הזהב [נ' ע"ב] שתות קנה ומחזיר אונאה, לא בעי למימר דקנה בע"כ אלא רצה המתאנה קנה ומחזיר אונאה.] רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות אין אחד מהן יכול לחזור בו, שחמתות ונמצאו לבנות. לבנות ונמצאו שחמתות, שניהם יכולין לחזור (בו) [בהן] אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דאמר ליה אי לאו דאוניתני לא מצית הדרת בך השתא דאוניתני מצית הדרת בך. פירש ר"י לא דמי לבטול מקח דאפילו המאנה חוזר דהתם רחוק מן המקח ולא הוי מקויים מקח כלל. וריב"ם תירץ דאפילו ביותר משתות אין המאנה חוזר אלא אם המתאנה תובע מעותיו. אבל אם המתאנה רוצה להחזיק מקחו יכול לומר אי לאו דאוניתני כמו בשתות. לוקח מצי לחזור בו ולא מוכר. אר"ת רבא דפסק בפר' הזהב [נ' ע"ב] שתות קנה ומחזיר אונאה, לא בעי למימר דקנה בעל כרחו אלא רצה (המאנה) [המתאנה] קנה ומחזיר אונאה, עיין פ' הזהב. פסק רב אלפס דלית הלכתא כרב חסדא דרבא פליג עליה, לא כמו שפר"י.
<h2>דף פד.</h2>
שמע מינה האי שימשא סומקתא היא. פיר' הר' מנחם נפקא מינה לנודר מן האדום אסור לראות לאור השמש.
<h2>דף פד:</h2>
המוכר לחבירו פירות משך ולא מדד קנה, מדד ולא משך לא קנה, ואם היה פקח שוכר את מקומן, הלוקח פשתן מחבירו הרי זה לא קנה עד שיטלטלם ממקומו ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה רב ושמואל דאמרי תרווייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו ברשות הרבי' ולא פליגי כאן ברשות הרבים כאן בסימטא.
<h2>דף פה.</h2>
ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח, במה דברים אמורים במדה שאינו של שניהם אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קונה. במה דברים אמורים ברשות הרבים וחצר שאינו של שניה', אבל ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה, ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשות והאי דקתני אם היתה מדה של א' מהם קנה אף על פי שלא נתמלאה המדה, מיירי שנתונות במדה [של לוקח]. פירש רשב"ם אין לפרש ארבע רשויות, דהא רשות מוכר ונפקד חד רשות היא. דהכא והכא שייך לומר קבלה ושכירות מקום הוצאה והגבהה. ואין נראה לר"י שיועיל קבלה ברשות מוכר דאין אדם מקנה רשותו לאחרים על ידי עצמו כדמוכח פרק (כיצד משתתפין) [חלון] [ע"ט ע"ב] אלא צריך לפרש דחשיב ארבע מדות בכלים, מדת סרסור ומדת מוכר ומדת לוקח ומדת נפקד. ברשות מוכר לא קנה, (הני מילי למימרא) [הוי מצי למימר] עד שישכור את מקומו, גרסינן בתוספתא [פ"ה ה"א] ברשות המופקדי' אצלו לא קנה [עד שיקבל עליו או] עד שיגביהנה ויוציאנה או עד שישכור את מקומו. ופירש רבינו תם דמעמד שלשתן קנה אפילו בעל כרחו של נפקד, ולא אמרינן תן כזכי אלא היכא שבשעה שנותן לו אומר תן, אבל אם היה כבר בידו לא אמרינן תן כזכי ומהני מעמ' שלשתן דקני אפי' אין הפקדון ביד הנפקד. מיהו יש גירסה ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה, ובקבלה לא סגי.
<h2>דף פה:</h2>
כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. והני מילי בדלא אמר קני אבל אמר קני קנה. משך חמרא ופועלין והכניסן לתוך ביתו, בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולין לחזור, פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אינם יכולים לחזור מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור. ואוקמי מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנהו בכלי אבל כליו של מוכר ברשו' לוקח לא קנה לוקח.
<h2>דף פו.</h2>
תנן התם נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא שנו אלא בדברים שאין דרכו להגביה, אבל דברי' שדרכו להגביה בהגבהה אבל במשיכה לא. וכן הילכתא. [לעיל ע"ה ע"ב] כיצד במשיכה קורא לו והיא באה, או שהכיש' במקל ורצתה לפניו, כיון שעקר יד ורגל קנה וכן הלכה.
<h2>דף פו:</h2>
כור בשלשים אני מוכר יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה, כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קונה. ומיירי בסימטא, אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר דאי ברשות הרבים הא קיימא לן כליו של לוקח אינו קונה בר"ה, ואי ברשות מוכר הא קיימא לן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. השוכר את הפועלין לעשות עמו לגורן היום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, מהיום בדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. פיר' רשב"א הא דתנן באיזהו נשך [ס"ה ע"א] מרבין על השכר, היינו שנכנס ודר מיד בבית דבעניין אחר הוה אסיר כדאמר הכא.
<h2>דף פז.</h2>
המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או הוזלו, [אם] עד שנתמלאת המדה למוכר, [משנתמלא המדה ללוקח] ואם היה סרסור ביניהם ונשברה לסרסור. פירש רשב"ם מיירי שהסרסור קנה מזה ומוכר לזה וריצב"א פירש שהסרסור מדד להו כדרך הסרסרות בשכר. חייב להטיף לו שלש טיפין. הרכינה ומיצתה הרי זה של מוכר.
<h2>דף פז:</h2>
השולח בנו אצל חנווני ומדד באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושיבר את הצלוחית ואבד את האיס', חנווני חיי' רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו, ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכו החנווני פטור. צלוחית אבידה מדעת היא. פר"י אף על פי דפונדיון נמי אבידה מדעת היא שמשלחו ביד התינוק, מכל מקו' כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד חנווני אינו פוטרו עד שיבא לידו שוה פונדיון שמן ואיסר, ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק היה פטור.
<h2>דף פח.</h2>
כגון שנטלה חנווני על מנת למוד בו לאחרים, קסברי רבנן שואל שלא מדעת גזלן הוי. הילכך לא מיפטר עד דמהדר ליה למרה. פירש ר"י הא דאמרינן פרק הגוזל בתרא [קי"ח ע"א] שלא מדעת אפילו מניין אינו צריך, התם מחזירו למקום המשתמר אבל הכא החזירו ליד התינוק. הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב, והוא דקייצי דמייהו. פירש ר"י שואל שלא מדעת אינו חייב להחזיר אלא במקום שנטל אם הוא משתמר, אבל שואל מדעת חייב להחזיר ליד הבעלים. ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתו כולי עלמ' כל חד וחד שקיל חדא, קם אקדש לשמים ואי לא קייצא, קדושין, אבל קייצי דמיהן אינן קדושין.
<h2>דף פח:</h2>
[ע"א] הסיטון מקנח מדותיו אחת לשלשים יום ובעל הבית לשנים עשר חדש, רשב"ג אומר חילוף הדברים, חנווני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח משקלותיו על כל פעם ופעם. ארשב"ג במה דברים אמורים בלח אבל ביבש אינו צריך [ע"ב] וחייב להכריע טפח במקום שנהגו וכו'. קשה עונשן של מדות יותר משל עריות. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה, בגסה לא ימוד בדקה, לגדוש לא ימחוק למחוק לא יגדוש. מעמידין אגרדמין בין לגדוש בין לשערים. הקב"ה בירך ישראל בעשרים ושתים וקיללן בשמונה. משה רבינו ע"ה קיללן בעשרים ושתים וברכן בשמונה. מכאן אין נראה לר"י מה שפירש רב נסים גאון, האי דמחלקין וילך מן אתם נצבים, ומחברים מטות ומסעי שגדולים יותר דבעינן שתכלה שנה וקללותיה, שיש קללות באתם נצבים. והכא משמע דלא קרינן קללות אלא באם בחוקותי ודוהיה כי תבא, אלא נראה לר"י להכי קוראים אתם נצבים לפני ראש השנה כדי להפסיק בפרשה בין קללות דשנה שעברה דוהיה כי תבא לשנה הבאה, לכך נמי אנו קורין במדבר לפני עצרת כדי להפסיק בין בחוקותי ובין עצרת.
<h2>דף פט:</h2>
[ע"א] תנו רבנן נפש מאזנים תלויה באויר שלשה טפחים וגובהה מן הארץ שלשה טפחים וכו'. [ע"ב] אין עושין משקולות של אבר ולא של גסטרון וכו'. תנו רבנן אין עושין את המחק צדה אחד קצר וצדו אחד עבה ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחיתו ללוקח. תנו רבנן לא תעשו עול במשפט במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח במשורה שלא ירתיח. לא יעשה אדם מידה חסרה ואפילו עביט של מי רגלים ולא אמרן אלא באתרא דלא חתימי. [צ' ע"א] אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות ולא על המטבע יותר משתות והמשתכ' לא ישתכר יותר משתות.
<h2>דף צ:</h2>
אוספי פירות ומפקיעי שערים ומקטיני איפה, עליהם הכתוב אומר [עמוס ח'] אם אשכח לנצח כל מעשיהם אין אוצרים פירות בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש וכו'. עושה אדם קבו אוצר. אין מוציאין פירות מארץ לחוצה לארץ. אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש.
<h2>דף צא.</h2>
אין משתכרין פעמים בבצים פליגי בה רב ושמואל חד אמר תגרא לתגרא וחד אמר על חד תרין. פרי' פשיטא דהאמ' המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ דהכא מיירי בטורח בהן, כן תירץ ריב"ם. ור"י תירץ אפילו תרנגולים שבביתו דבכהאי גונא בשאר דברים שרי. תנו רבנן מתריעין על פרגמטים אפילו בשבת כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל משום דמינייהו רובא דחיותיהו והוא דזל וקם עשרה בשיתא. תנו רבנן אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתים חטין בסלע אימתי בזמן שאין מוצא ליקח אבל מוצא ליקח אפילו עמדו סאה בסלע לא יצא. [ע"ב] לא שנו אלא מעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול אפילו ארבע סאין בסלע יצא.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. רבן שמעון בן גמליאל אמר זרעוני (גינות) [גינה] שאינם נאכלין חייב באחריותן. ואם התנה עמו לזרע חייב באחריותו מהו נותן לו דמי זרע ויש אומרים אף הוצאה. והלכה כתנא קמא. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן, אבל מחמת דבר אחר כגון שלקה בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותו. איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, רב אמר מקח טעות, ושמואל אומר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך [ע"ב] אי דליתנהו לזוזי, לשקול תורי בזוזי. פירש רבינו תם שלש דינין בעל חוב ונזקין ופועל עיין פרק הכותב [פ"ו ע"א] ופרק קמא דבבא קמא [ט' ע"א] (ובמרדכי ריש בבא קמא).
זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותן. פר"י דמיירי דאיגלאי מילתא לבסוף, שיודע המוכר שלא היו ראויים לזרע כלל, דאי לאו הכי אמרינן פרק המקבל [ק"ו ע"ב] כל יומא תיזרע ותיזל זרע ואולי יצמח, והא דלא מצי אמר ליה תחזיר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים משום דמאן דמחייב בזרע פשתן אזיל בתר רובא דזבני לזריעה. וליחזי אי דמי רידיא. פירש רשב"ם וריב"ם אפילו רבנן לא אמרי הדמים ראייה, היינו משום דאיכא רוב וחזקה דרוב קרו לצמד צמד ולבקר בקר, וגם הוא מוחזק, אבל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דרוב' לרידיא זבני ואיכ' חזקה כנגד (האב) [הרוב] דהמוכ' מוחזק, אמרי הדמי' מודיעים. ופ' המניח [כ"ז ע"א] גרסי', מהו דתימא ניזיל בתר רובא, קא משמע לן דאין הולכין [בממון] אחר הרוב, משמע אבל באיסור הולכין אחר הרוב, ופרק הנודר מן (המוכס שלו) [המבושל] [נ"ג ע"א], משמע דלא אזלינן באיסור בתר רובא, אלא הכי פירושו דאין הולכין בממונא כהאי גונ' בתר רובא דתלוי בשמא, והוא יכול לומר אני מן המיעוט דקרו לחביתא כדא, אבל הכא פרק המוכר פירות תלוי ברוב קוני' ובלוקח כמו כן תלוי, אמר רב דאזלינן בתר רוב'.
<h2>דף צג:</h2>
המוליך חיטין לטחון ולא לתתן, בהמה לטבח ונבלה, אחד הדיוט ואחד אומן חייב מפני שהוא כנושא שכר. המוסר סעודה לחבירו וקלקלה נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחים. בהגוזל קמא [צ"ט ע"ב], אומר אימא מפני שהוא נושא שכר, ומעיקרא הוה סבר דהוה בחנם ואפילו הכי אמר שהוא כנושא שכר משום דאדם המזיק, [ו]אינו חייב אלא באונס ששומר שכר חייב.
המקבל פירות מחבירו מקבל עליו רובע טינופת לסאה. תאנים מקבל עליו עשר מתולעות למאה [חטין] מקבל עליו רובע קטנית לסאה, שעורים מקבל עליו רובע נישבות לסאה. עדשים רובע עפרורית לסאה. פסק רב אלפס הנהו שיעורים באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא בתר מנהגא אזלינן.
<h2>דף צד.</h2>
הבורר צרור מתוך גורנו של חבירו נותן לו דמי חטין. דאי שבי' להו הוה מזבני אגב חטייהו. פירוש שאינו יכול לחזור ולערבו כדאמר בהמפקיד [מ' ע"ב] דאסור לערב שמרים עם היין אם היה מזוקק, ואפילו מאן דשרי התם נראה דהכא מודה דאסור.
אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולה. דהיכא דאיכא עפרא טפי מהאי שיעורא פירש הואיל ונתחייב לנפות מנפה את כולה. אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא.
כל סאה שיש בה רובע מין אח' ימעט. אפי' נשרשי' יש לו תקנה למעט ואפילו גדלו הרבה כדאמר פרק קמא דמועד קטן [ו' ע"א] יוצאין על הכלאים. והא דאמר פרק כל שעה [כ"ה ע"א], זרוע מעיקרא בהשרשה, היינו דוקא בכלאי הכרם, ואפילו כלאי זרעים גופן מותרין באכילה, כדאמר בפרק כל הבשר [קט"ו ע"א] מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדה היוצא ממנו מותר.
<h2>דף צד:</h2>
שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא ריבית דברי ר' מאיר. דין מעוברת חבירו ומינקת חבירו עיין פרק הנשך [ע"ב ע"א] דאין הלכה כרבי מאיר בקנסו'.
<h2>דף צה:</h2>
מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. וה"מ בדלא אמר ליה למקפה אבל אמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה. הילכך מרתף של יין וא"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה, [ומקבל עליו עשר קוססות למאה] מרתף זה של יין (וא"ל) [ולא א"ל] למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף זה ולא אמר ליה למקפה אפי' כולו חומץ הגיעו. מרתף של יין סתם ולא אמר זה ולא אמר למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא. ופסק רב אלפס קולא לנתבע דלהקל אזלינן.
<h2>דף צו:</h2>
תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורין מברכין עליו שהכל נהיה בדברו. פר"י הוא הדין דבש תמרים זיע בעלמא הוא ואחד שכר שלנו אף על פי שעוברים עליו בבל יראה ובבל ימצא אפילו הכי נראה לר"י דאין מברכין עליו אלא שהכל דלא עדיף מקמחא דשערי פ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א]. אחרים אומרים שמרי יין שיש בו טעם יין מברכין עליו פרי הגפן, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אין הלכה כאחרים.
<h2>דף צז.</h2>
נמצא כדי מדתו פליגי. אמר ר"י תמד שאנו נוהגין לעשות מחרצנין לעולם מברכי' עליו שהכל נהיה בדברו, אלא אם כן רמא תלתא ואתא ארבע, כדאמר רב נחמן בר יצחק מי סברת חמרא קיוהא בעלמא הוא וגרע משל שמרים, שמרי יין פר"י כותי שרחץ חבית שיש בו שמרים נאסר משום יין נסך ואותה חבית צריך עירוי. אין אומרים קדוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח למעוטי יין רע פירוש שמסריח קצת. אבל מברכין עליו בורא פרי הגפן. אומר ר"י יין מבושל מברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו עיין פרק ערבי פסחים [ק"ט ע"ב].
<h2>דף צז:</h2>
מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. משמע דכוס של ברכת המזון צריך שיתן בו מים. פרק שלשה שאכלו [נ"א ע"א] אמרינן כוס של ברכה צריך הדחה שטיפה חי מלא פי' צריך שיתן חי בכלי, מכל מקום חי קאי אכלי שיהא שלם עיין פרק שלשה שאכלו ובערבי פסחים [ק"ח ע"ב].
קנקנים בשרון מקבל ליו עשר פיטסות למאה. המוכר יין לחבירו והחמיץ אין חייב באחריותו, ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, [צ"ח ע"א] יין מבושם אני מוכר חייב להעמיד עד עצרת, ישן משל אשתקד, מיושן שלש שנים אמר רבי יוסי בר רבי חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ובדאמר ליה למקפה. פסק רב אלפס כן הלכה כרבי יוסי בר חנינא. כל המתגאה בטליתו של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה.
<h2>דף צח.</h2>
[לעיל צ"ו ע"א] המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב (ששת) כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפיה דגברא שואר. פירש רשב"ם סבירא ליה כרבי חייא בר יוסף ונראה לר"י דאיירי הכא שטעמו בשעת מכירה והוה ריחא וטעמא חמרא, הילכך כשהחמיץ תוך שלשה ימים איכא למימר דעל ידי טילטול ונידנוד החמיץ. אבל אי לא טעמיה לא תלינן בטילטול ונידנוד, דהא אמרינן לעיל לא שנו אלא קנקנים דלוקח אבל קנקנים דמוכר וכו'. ומשמע דמוכר דומיא דלוקח שהורק מכלי אל כלי ולא מצי למימר טלטול ונידנוד גרם ולא פליג שמואל ארבי יוסי בר חנינא. וכתב רבינו אבי"ה באבי אסף לית הילכתא בהא כרבי יוסי בר חנינא דמעשה רב דעבד רב יוסף כוותיה דרב בשיכרא, וכשמואל בחמרא. ותו דהילכתא כשמואל בדיני. וכן פסק רבינו אב"ן כשמואל, ואם יודע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות כדלעיל. פסק רב אלפס הא דאמר שמואל בקנקנים דמוכר דלא אמר ליה למקפה אבל בקנקנים דלוקח אף על גב דאמר ליה למקפה, כי היכי דלא תקשי ארבי יוסי בר חנינא דתרויהו הילכתא נינהו.
אמר רבא האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחבריה אדעתא לסבויי תקיף אפלגא או תילתא דינא הוא דמקבל מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא לא. ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא ולא איפשר לזבוניה אבל מטא יומא דשוקא ואיפשר לזבוני לא. אמר רבא האי מאן דמקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי לפרוותא דוולשפט ואדמטא זל. דינא דמקבל מיניה. הויא חלא מאי אמר רב הילל כי הוינא בי רב כהנא אמרי לא מקבל כרבי חייא בר יוסף. איכא דאמרי אמר רב הילל אפילו חלא כרבי יוסי בר חנינא. מכאן כתב המיימוני ושאר הגאונים המוכר מקח לחבירו להוליכו במקום אחר וכשיוליכנו לאותו מקום מצא בו מום הוא ברשות המוכר.
<h2>דף צח:</h2>
המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית, או בית חתנות, או בית אלמנות, עושה ארבע אמות על שש דברי ר"ע, רבי ישמעאל אמר רפת בקר היא זו. בית קטן עושה שש על שמונה גדול עושה שמונה על עשרים, טרקלין וכו'. עיין פרק קמא דסוכה [ג' ע"א]. כתב הרמז"ל חדר שיש בו עשר על עשר וראובן יש לו רביע יש לו כדי חלוקה אף לדברי ר"י [ב"ר מרדכי] שכתב שחלוקת בית היא ארבע על ו', וראייתו ממתני' דהכא, דהא איכא ברביע מחדר ארבע על ששה וכל שכן לדברי ריצב"א שכתב דסגי בארבע על ארבע כדמשמע פרק קמא דסוכה [שם ע"ב], והאמות אין למדוד באמת בני אדם אלא באמו' התלמוד כ"ד גודלין היא האמה, ואם יש לאחד חלק בבית או בחצר פחות מכדי חלוקה ותבע לחלוק שומעין לו אם יש לחבירו כדי חלוקה. וחדר אף כי הוא גדול אין לו דין טרקלין דטרקלין עשוי לאוירא, כדמוכח בגמרא.
<h2>דף צט.</h2>
מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שבני אדם נכנסים ויוצא בשעה שבני אדם יוצאין. ואין מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת. [ע"ב] מי שיש לו גינה לפנים מגנו של חבירו נכנס וכו'. ואין מכניס לתוכו תגרים ולא יכנס מתוכו לתוך שדה אחרת והחיצון זורע את הדרך. נתן לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכו תגרים וזה וזה אינו רשאי לזורעה. אמר בית השלחין אני מוכר לך וכו'.
<h2>דף צט:</h2>
מי שהייתה דרך הרבים עובר לתוך שדהו ונטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. דרך היחיד ארבע אמות. דרך המלך אין לו שיעור, דרך הקבר אין לו שיעור, דרך הרבים שש עשרה אמה. [ק' ע"א] דרך מעיר לעיר שמונ' אמות. דרך ערי מקלט שלשים ושתי', שביל של כרמים וכו' עד דנקט טונא דשבישתא והדר. הני מילי דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא שקיל כרעא ומנח כרעא.
<h2>דף ק:</h2>
תנו רבנן המוכר קברו ומקום מעמדו, באים בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. כתב רבינו אבי"ה הוא הדין דאינו יכול למכור וליתן מקום אבותיו בבית הכנסת, מיהו בני משפחה מחזירין הדמים שלא יפסיד הלוקח. מיהו רב האי פסק בשער ד' דמכירתו מכירה. אין פוחתין משבע מעמדות ומשבע מושבות כנגד ז' הבל הבלים אמר קהלת. כוכין אורכן ארבע אמות ורומן שבעה. פי' בקו' שיהא פותחין טפח בארון שלא תהא טומאה בוקעת ועולה. ומיהו מדרבנן מטמא העובר עליהם כדמשמ' בברכות [י"ט ע"ב] דגזרו עליהם. פירש ריב"ם שבית שלהם פתוחים מן הצד [ד]אם היו סתומים לא מהני עובר פותח טפח. ואדרבה יותר היה מרבה טומאה דאילו לא הייתה פותח טפח לא הייתה טומאה בוקעת ועולה אלא כנגדו והשתא שיש בו פותח טפח כל האהל נעשת כקבר כאילו כל ארכו מלא טומאה ובוקעת ועולה בכל האהל אפילו במקום שאין שם טומאה כיון שהוא סתום, וראייה מבית סתום דבפרק קמא [י"ב ע"א].
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור אני מוכ' לך, היו שם נקעים עמוקי' עשרה, סלעים גבוהים עשרה אין נמדדין עמו [ק"ג ע"א] שאין אדם רוצה שיתן מעותיו ויעלו לו בשנים ושלשה מקומו' אמר ר"י טרשין שאמרו בית ארבע קבין, והוא שמובלעי' בחמשה וברובו של שדה [ע"ב] אם היה סלע יחיד אפילו כל שהו אין נמדד עמו ואם אמר ליה [כ]בית כור עפר נמדד עמו.
<h2>דף קג:</h2>
בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, פיחת כל שהוא ינכה, יתר כל שהו יחזיר. פר"י הא דאמר רבא כל דבר שבמשקל שבמדה שבמניין חוזר מיירי נמי לענין קרקע. עיין מסכת קידושין [מ"ב ע"ב] ובכתובות אם אמר ליה הן חסר הן יתר אפילו פחות רובע לסאה הגיעו. בית כור שאמרו כור עפר (כהן) [בהן] חסר ויתר דמי. (מיהו) [מהו] מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע הכל ליפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בת תשעת קבין וכו' כופין המוכר למכור ואת הלוקח ליקח דהוה יקרא מעיקרא וזל השתא וכו' (דף ק"ד).
<h2>דף קה.</h2>
מדה בחבל הן חסר הן יתר בטל האחרון את הראשון אמר שמואל זו דברי בן ננס, אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות. דמספקא ליה משום ספיקא הוא, ולא מפקינן ממונא, ורב סבר כבן ננס. פסק רב אלפס הילכתא כשמואל [והא] דאמר [ר"נ] פרק השואל [ק"ב ע"ב] אחד שכר מרחץ אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר איפשר דסבר כשמואל והתם היינו טעמא קרקע בחזקת בעלה עומדת. אבל [לשמואל] בא בתחילת החדש כולו למשכיר, ובא בסוף החדש כולו לשוכר, משמע דאי תפיס מספיק' אין מוציאין מידו. עיין פרק ב' דכתובות [כ' ע"א] ופרק קמא דבבא מציעא [ו' ע"ב] ופרק השואל [שם].
<h2>דף קו:</h2>
בסימניו ומיצריו פחו' משתות הגיעו עד שתות ינכה. תני רבי יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם בההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי מקני שני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים, רב אמר בטלה מחלוקת, ושמואל אמ' מקמצין, א"ל רבא לרב נחמן לרב דאמ' בטלה מחלוקת, הני בי תלתא דקיימי ואזיל בי תרי מינייהו ופלוג הכא נמי דבטלה, התם אדעתא דבי תלתא נחתו מעיקרא. פסק רב אלפס שמע מינה תרי אחי [או] תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך [אידך] למנתא דיליה דפלגינא ויהבינא ליה מנתיה ולא נטרינא להאיך עד דאתי. פר"י הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי דשייך ביה למחות ברוחות לא מצי חד לפלוגי בלא דעתיה דחבריה כדאמרינן פרק אלמנה ניזונית [ק' ע"א] יתומים שבאו לחלוק. מיהו יש לחלק דהתם כל היתומים קטנים ואין שום אחד תובע לחלוק אבל אם היה אחד גדול ותובע לחלק חולקין. עיין פ' אלמנה [שם] ופ' (האומר) [האיש מקדש] בקידושין [מ"ב ע"ב].
<h2>דף קז.</h2>
אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, רב אמר בטל, שמואל אמר ויתר, ורב אסי אומר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. פסק רב אלפס הילכתא דבטלה מחלוקת פר"י מיירי שעשה אפותיקי דאי לאו הכי לא היו יכולין ליטול חלקו של אחד מהם דתניא לקמן [קכ"ד ע"א] יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים. והילכתא בטלה מחלוקת. מכאן פסק רבינו תם דיש ברירה מדפסקינן כרב דיורשין הוו. תנו רבנן שלש שירדו לשום (שנים אומרים כו') בטל ליחיד במיעוטו וכו'.
<h2>דף קז:</h2>
האומר חצי שדה אני מוכר לך משמנים ביניהם, חציו בדרום אני מוכר לך וכו' מקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ, חריץ ששה טפחים, ובן חריץ שלשה וכמה בין חריץ לבן חריץ טפח.
<h2>דף קח.</h2>
יש נוחלין ומנחילין, האב את הבנים והבנים את האב והאחים מן האב, נוחלין ומנחילין זה לזה. פר"י האב את הבנים לא בא למעט את הבנות דודאי האב יורש את בתו. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין, האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין, והאחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין.
<h2>דף קיא.</h2>
מניין שיקדים בן לבת בנכסי האם, דכתיב [במדבר ל"ו] מטות, מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת, אי[מה] מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים, אמר קרא [דברים כ"א] לו משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה.
<h2>דף קיג.</h2>
ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. תנא בני אחיות ולא בנות אחיות. דכל היכא דכי הדדי נינהו קדמי בנים לבנות. [ע"ב] מקיש ירושה ראשונה לשנייה מה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שנייה. מה שפירש בקו' דאחות האב קודמת לבני אחי האב אין נראה לר"י דתנן [להלן קט"ו ע"א] כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין.
<h2>דף קיג:</h2>
שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנין כותבין ואין עושין דין, לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין, מאי טעמא הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין. פירש בקונטרס אורעא כל הפרשה להיות דין שצריך שלשה במחלוקת נחלה, ואין נראה לר"י אלא הכי פירושו אורעא להיות דין על (כרחה) [כרחם] של היורשין צריכין לדון בפני העומדין שם [בעת] שעש' צוואה ולא מצו יורשין למימר אין אנו רוצין לדון לפניכ' אלא לפני בית דין הגדול. פירש רשב"ם דווקא אם נכנסו לבקר, אבל אם נכנסו להעיד אפילו ביום הרי הם עדים ודומים לנכנסים בלילה. ור"י פירש דאפי' אם נכנסים להעיד ביום נעשים דיינים ומעידים לפניהם ודנים. [קי"ד ע"א] ואין עד נעשה דיין. היינו עד המעיד אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין, ובדיני נפשות אפילו עד הרואה אינו נעשה דיין.
<h2>דף קיד.</h2>
קניין עד אימתי חוזר, רבא אמר כל זמן שיושבין, רב יוסף אמר כל זמן שעסוקים באותו עניין, וניחוש דלמא הדר ביה. פירש בקונטרס דפריך אמאי עושין דין ג' שנכנסו לבקר והלא מצי הדר ביה ויבטל הדין, אבל הא ודאי שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה לא חיישינן דילמא הדר ביה ואין צריך עדות שלא חזר כדאמרינן (בפרק מי שמת דף קנ"ג) והרי קברו מוכיח עליו. ועוד אמרינן סוף פרק שנים אוחזין [י"ט ע"ב], קמא ובתרא, בתרא קני ואי לא נפיק שטרא בתרא, קמא קני. [ע"ב] והילכתא כרב יוסף בשדה עניין ומחצה. פירש, בכל התלמוד הלכה כרבה בר מהני תלתא, עיין פרק מי שאחזו [ע"ד ע"ב].
<h2>דף קיד:</h2>
מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף הבן אינו יורש את (אחד) [אמו] בקבר להנחיל האחין מן האב. פירש בקונטרס שאם נפלו הנכסים כשהיא בקבר. אינו נראה לר"י שהרי הבן יורש בראוי כשמתה אמו בחיי מוריש ואחר כך מת מוריש, אלא הכי פירושו, מה הבעל אינו יורש את אשתו כשהוא בקבר להנחיל לקרוביו, אף הבן אינו יורש את אמו כשהוא בקבר.
<h2>דף קטו.</h2>
סדר נחלות כך הוא בן קודם לבת, יוצאי יריכו של בן קודמים לבת, בת קודמת לאחין, כל יוצאי יריכה של בת קודמים [לאחי', אחי' קודמים לאחי האב, כל יוצאי יריכן קודמין] לאחי האב. זה הכלל כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמים, והאב קודם לכל יוצאי יריכו. אברהם ויעקב בנכסי עשו יעקב קודם.
<h2>דף קטז:</h2>
בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרי', וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור נוטל שני חלקים. ירושלמי [ה"ג] כיצד יורש [ראוי כ]במוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו.
<h2>דף קכ:</h2>
בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש, ובית הלל אומרים אין הקדש. מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש להתיר הקדש שנדר. עיין פירש רשב"ם בנדרים. מבעי ליה חכם מתיר ואין בעל מתיר, אבל חכם שהפיר ובעל שאמר בלשון התרה לא יועיל לומר שהתרת נדרים בשלשה הדיוטות. פר"י כיון דבעינן מומחין אם כן יחיד הדיוט לא יועיל אלא אם כן שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. ולאו משום דכתב ראשי, דמשמע שנים, דהא ראשי מומחין משמע.
<h2>דף קכב:</h2>
אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, הבנות נזונות בנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם.
<h2>דף קכד.</h2>
אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, רבי אומר נוטל, יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים, ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים. פירש בקונטרס, מלוה שיש עליה משכון כולי עלמא בכור נוטל פי שנים. וכן פירש רבינו חננאל. ודווקא משכון מטלטל אבל קרקע לא, כדאמרינן פרק הנשך [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל פי שנים. ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. ואם היתומים קטנים אין הבעל חוב יכול לידון עמהם עד שיגדלו. ויכול למחול בכורתו אפילו בלא קניין אבל חלק פשיטות אינו יכול באמיר' למחול בלא קניין. [ע"ב] הלכה כרבי אפילו מחביריו. אין נראה לרבינו תם לפרש דבכל דוכתא אמר רב נחמן הכי, דהא קיימא לן בכמה דוכתי אין הלכה כרבי מחביריו, ובכל דוכתי קיימא לן כרב נחמן אלא הכי אמר רב נחמן הלכה כרבי אפילו מחביריו לפעמים. [ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלים, ארעא ומסיק שרטון כולי עלמא לא פליגי דשקיל, כי פליגי בחפירה והוו (סובלי) [שובלי]. במסכת בכורות [נ"א ע"ב], הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם. אבל בעל חוב גובה את השבח.
<h2>דף קכד:</h2>
נהרדעי לטעמיהו. ופר"י לפי המסקנא רב נחמן אליבא דנפשיה בין גבה קרקע בין גבה מעות בעל חוב חוזר וגובה מן היתומי'.
<h2>דף קכה:</h2>
אמר רב פפא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבה קרקע בין שגבה מעות, ובמלוה שעמו פליגי. פר"י, בעל נוטל שבח ששבחו נכסים, ואין הבעל נוטל במלוות אשתו שהלוותה מנכסי מלוג שלה בעודה תחתיו, כדמוכח פרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"ב ע"ב] דאינו יורש בנכסי אשתו, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כל שכן בשבח, ואשה גובה כתובתה ממלוה, אף על פי שאינו נוטלת לא בראוי ולא בשבח, דתנן פרק הכותב [פ"ד ע"א] מי שמת והיה לו אשה ובעל חוב ויורשים, והניח פקדון ומלוה ביד אחרים וכו', והשתא דתקון רבותינו הגאונים שיגבו אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי, גובה אשה כתובתה ממלוה אביה בין גבו קרקע בין גבו מעות. ההוא דאמר נכסיי לסבתא, ובתרה לירתי, הוה ליה ברתא דנסיב ושכיב בחיי בעלה ובחיי סבתא, בתר דשכיבא סבתא אתא הבעל וקתבע, אמר רב [הונא] לירתי אפילו לירתי ירתי, ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי, שלחו מתם הילכתא כרב ענן ולאו מטעמיה, דאילו הוה לה ברא לברתא לא ירית אלא ברא ירית אבל בעל לא ירית. פסק רב אלפס טעמא דאמ' ובתר' ליורשי, אבל אמר מעכשיו לא הוה ליה ראוי אלא מוחזק והבעל יורש.
ונמצא בתשובה דאשה אינה גובה כתובתה משכר (פעולתה) [פעולתו] שלא באת מעולם לידו והוה ליה ראוי, עיין בפ' קמא [ה' ע"א] [דלא] משמע כהאי גונא (במרדכי פרק יש נוחלין סי' תקע"ד מביא דין זה משם ריב"א ומשם רבינו משה בר מרדכי ור"א מבונא). יבם שייבם אשת אחיו שמת בחיי אביהם ולאחר זמן מת האב ותבע היבם חלק אחיו המת, ונראה דהוה ראוי ולא ירית היבם, עיין פרק החולץ [מ' ע"א]. ובמלוה שעמו פלגי עם אחיו, לא משום דממון הספק חולקין אלא משום דהכי תקנו חכמים. אחד נתן גוף הבית לבנו, ופירותיו לאמו, ומת האב, ואחריו מת הבן בחיי אמו, ונפסק דאלמנת הבן גובה כתובתה מגוף הקרקע דחשוב מוחזק ולא ראוי, אף על גב דפירות הבית הוו של האם כל ימי חייה, עיין סוף פרק נערה שנתפתתה [נ"ד ע"א]. (מעשה זה הוא באריכות במרדכי פרק יש נוחלין דף רנ"ב עמוד ג').
<h2>דף קכו.</h2>
בכור שנטל כפשוט ויתר, מאי ויתר רב פפי אמר ויתר בכל הנכסים, קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה. ומדאחיל בו אחיל בכולהו, רב פפא אמר ויתר באותו שדה, [ע"ב] והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ההוא בכור דפליג קצת מנכסים בשוה עם אחיו, אתו לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל ויתרת מקצת נכסים ויתרת בכולן. בכור שמכר לא עשה ולא כלום בפלגא. פר"י דבחלק פשוטות מכר אית ליה לפשוט קוד' חלוקה, ואם מכר מכר.
<h2>דף קכו:</h2>
האומר בני פלוני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, שמתנה על מה שכתוב בתורה, האומר איש פלוני בני בכורי נוטל פי שנים, בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאמא קאמר. מוחזק אני בזה שהוא בכור דמסי רוקיה, וגמירי בוכרא דאבא מסי רוקיה בוכרא דאמיה לא מסי רוקיה. (בכור) [טומטום] שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, ואינו ממעט בחלק בכורה, ואינו נמול לשמונה, בעינן שיהא ודאי בן בשעת לידה. הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאות זה לזה, לא הוכרו אין כותבין הרשאות זה לזה. [לקמן קמ"ב ע"ב] בן יום אחד ממעט בחלק בכורה אבל עובר לא. בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה בפומבדיתא (משנו) [מתנו] בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא יכיר כתיב. במסכת בכורות [מ"ו ע"א] פרק יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או איפכא, עיין שם סימן כ"ב פרק עשרה יוחסין [ע"ד ע"א], שלשה נאמנים על הבכור חיה אבא ואמא, עיין שם סימן ס"ד.
<h2>דף קכז.</h2>
דריש רבא שתי נשים שילדו במחב' כותבות הרשאות זה לזה. ואפילו למאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה, הכא לא הוי אלא שליחות, כדאמר פרק מרובה [ע' ע"א], הילכתא שליח שוייה.
<h2>דף קכז:</h2>
תניא יכירנה לאחרים מכאן אמר רבי יהודה שנאמן אדם לומר זה בני בכור, ונאמן אדם לומר זה בן גרושה ובן חלוצה, וחכמים אומרים אינו נאמן. פסק רב אלפס כרבי יהודה. וכן ר"י ורבינו תם ויכול לפסול בניו שלא על ידי בכורה, והלכות גדולות פסקו כרבי יהודה דווקא בהא טעמא זה בני בכור.
אמר זהו בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן, עבדי הוא וחזר ואמר בני נאמן, וחילופא אבית המכס וכו', שלח רבי אבא עבדי גנבת ואומ' לא גנבתי [קכ"ח ע"א] אתה נתת לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזו' בו. פירש אם כבר נשבע עיין פרק זה בורר [כ"ד ע"ב] ופרק המפקיד [ל"ד ע"ב].
<h2>דף קכח.</h2>
שלח רבי אבא הלכה שלישי בשני כשר לעדות. אבל שני בשני ודאי פסול. רבא אמר שלישי בראשון. פירש רשב"ם דהילכתא כרבא ואינו נראה לרבינו תם אלא שלישי בראשון פסול. מר בר רב אסי אכשר באבא דאבא ולית הילכתא כוותיה. פירש (רשב"א) [רשב"ם] כל יוצאי יריכו פסולים ואברהם פסול אפי' לראובן. ולר"י נראה דאברהם מעיד על ראובן. שלח רבי אבא היה [יודע לו] בעדות ונסתמא וכו' זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר.
<h2>דף קכח:</h2>
שלח רבי אבא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, תטול מנכסים של עכשיו ובבנים הבאים אפילו לאחר מיכן, שלח רבי אבא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי ולוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים אותו שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין דאמרי לקוחות אעדים סמכינן.
<h2>דף קכט.</h2>
המחלק נכסיו על פיו ריב' לאח' ומיעט לאחד או שהשווה להם הבכור דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה דבריו קיימים, ריש לקיש אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלונית שנתתי להם וירשום. [ע"ב] והילכתא כוותיה דריש לקיש ומיירי לאחר כדי דיבור והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דמי, בר מעבודה זרה וקידושין. תוך כדי דבור פירש כדי שאלת שלום תלמיד לרב.
<h2>דף קכט:</h2>
שלח רב אחא לדרבי יוחנן בן ברוקה ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו אין השני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. תניא האומר שקל לבניי וראויין לתת להן סלע נותן להם סלע, ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל, ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין כך ובין כך אין נותנים להם אלא שקל. [כתובות ע' ע"א] אמר רב חסדא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צרכן. והא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת. הני מילי במילי אחרניית', אבל הכא לזרוזינהו הוא דעבד.
<h2>דף קל.</h2>
האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. [ע"ב] תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. ולא איפשיטא. פסק רב אלפס לא עבדינן עובדא בבריא כרבי יוחנן בן ברוקא, אבל בשכיב מרע עבדינן כרבי יוחנן בן ברוקא. ודווקא בבן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אחר במקום בת או בת במקום בנים לא.
<h2>דף קלא:</h2>
הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופ'. פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס. ואם תאמר והא קיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקה. ותירץ רבינו אלפס דרבי יוחנן איירי בלא כתובה והכא בכתובה. אבל רשב"ם פירש דרבי יוחנן מיירי לשון ירושה והכא איירי בלשון מתנה. ובספר מיימוני כתב (פ"י) [פ"ו] דהילכות זכייה, במה דברים אמורים דלא קנה אלא אם כן שייר בהו, דווקא בן בין הבנים, אבל כתב לבת בין הבנות או לשאר יורש בין היורשין אף על פי שלא שייר כלום מתנתו מתנה.
בנו קטן לא עשאו אלא אפוטרופוס. בנו ואחר, לאחר במתנה ובנו באפוטרופו'. אשתו ואחר, לאח' במתנה ואשתו אפוטרו', אשתו ארוסה ואשתו גרושה, דברי הכל קנה. איבעיא להו אשתו ואחי[ו] אשתו ובני הבעל מהו. אמר (רב הונא) [רבינא] בכולהו לא קנו לבד מאשתו ארוסה. רב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנה לבד מאשה אצל בנים ואשה אצל בני הבעל. פסק רב אלפס הילכתא כרבינא דאמר בכולהו לא קנה בר מאשה ארוסה וגרושה.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בבריא היאך, תא שמע הכותב נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע. למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר. כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב רבי אליעזר אומר תקרע מתנת' [וחכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה] ונמצאת קרח מכאן ומכאן. [קל"א ע"ב] רב עוירא מוקי לה בכולהו קני, לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, ובעיין לא אפשיטא, ואזלינן לקולא ואמרינן דהיא אפוטרופא. [קל"ב ע"א] הלכה תיקרע כתובתה ותעמוד על מתנתא ותמצא קרח מכאן ומכאן. הרי שהלך בנו למדינ' הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה. רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה אומדין דעתו, והלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדן דעתו. תנן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. אמר רב במזכה להן על ידה, ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת. רבי יוסי בר רבי חנינא אמר באומר לה טלי קרקע זה בכתובתך ומקולי כתובה שנו כאן. שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. פסק רב אלפס כשמואל וכל שכן הנך.
<h2>דף קלב:</h2>
בעי רבא בבריא היאך תיקו. ההוא דאמר פלגא לברת[א] ופלג' לברתא ותילתא לאיתתא בפירי, הכי אמר שמואל אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה, אבל מטלטלין לא איבד' כתובתה.
<h2>דף קלג.</h2>
כתב הרמז"ל ראובן הטוען על אמו שאביו צוה בשעת מותו ליתן לו כך וכך, אם שלא בפניה צוה אין בכך כלום דכתובה נגבית ממתנת שכיב מרע ואף אם בפניה צוה ושתקה לא איבדה כתובתה כיון שלא כתב כל נכסיו.
ההוא דאמר תלתא לברתא ותלתא לברתא ותלתא לאיתתא, שכיבא חדא ברתא, סבר רב פפא למימר לא שקלא אלא תילתא, אמר ליה רב כהנא אילו הדר זבין נכסיה מי לא שקל השתא נמי שקלא ומגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי. כתב המיימוני תקנת גאונים היא דאפילו שייר מטלטלין כל שהוא היתה אומרת אגבה ממה ששייר, ומתוך שגובה מה ששייר גובה את הכל. ההוא דשכיב אמר ליה נכסי למאן דילמא לפלניא אמר אלא למאן, אמר רב הונא אם ראוי ליורשו נטלו בתורת ירושה ואם לא נטלו משום מתנה. סבר רב אדא למימר אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. אמר ליה רבא השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו, מתנת שכיב מרע דרבנן מיבעיא. אם כתובה נגבית ממתנה שכיב מרע וממתנת בריא, עיין פרק נערה שנתפתתה [מ"ט ע"ב].
ראובן ושמעון היו במדינת הים וחלה ראובן וקרא לשמעון וצוה לו תן מנכסי שיש לי בידך כך וכך לפלוני כך וכך לפלוני והניח ראובן חיים לכל ישראל ושמעון שב לבית ועשה כאשר צוהו ופסקו שאין אלמנתו יכולה להוציא מן המקבל, דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמזכה בהן שמעון לצורך המקבלים. ואם תאמר הרי נשתעבדו לכתובתה, הא קיימא לן [כתובות צ' ע"א] בעל חוב שקדם וגבה במטלטלין מה שגבה גבה. והא דתניא לקמן [קל"ח ע"א] שכיב מרע שאמ' תנו ד' מאות לפלוני, ומשמע מה שגבה לא גבה, היינו במקרקעי. הועתק מתשוב' רבינו גרשון מאור הגולה וחלוק על מה שכתבתי בשם הגאונים דמתנת שכיב מרע אינו מפקיע שיעבוד כתובה. (במרדכי סי' תקפ"ט מבואר באריכות).
ראובן נשא אשה ולה בית שהגביהו לה בית דין בכתובתה מבעלה הראשון שלא היו לו בנים, ועתה באים אחות בעלה הראשון ותובעין ואומרים שיש להם שטר שאביהן נתן לבנו בית זה, בתנאי אם יהיה לו זרע ואם לאו תסוב הנחלה לאחותינו, פסק הרמז"ל דדמי להאי דאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו דאין לשני אחר ראשון כלום ויטלו בני הראשון את הנכסים דאין הפסק לירושה, אף על גב דאיהו אמר אחריך לפלוני איהו בעי לאפוקי ולאו כל כמיניה דרחמנא אמרה ירושה אין לה הפסק, ואילו הוו בנין לבן זה היו יורשין אף על גב דאית ליה אחי דמן הדין הוו יורשין את אביהן כל שכן הא דלא הוו ליה אחים אלא אחות שתגבה אלמנת הבן וכן הדין נמי אם הוה ליה אחי עיין לעיל [קל"א ע"ב] גבי בנו הגדול עשאתו אפוטרופוס. ולדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשיו אין לשני כלום. והני מילי דאמר ליה סתם נכסיי לך אבל אמר נתתי לך לא אמרינן דירושה אין לה הפסק כיון דהזכיר לשון מתנה.
<h2>דף קלג:</h2>
הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, רבן שמעון בן גמליאל אמר אם אין בניו נוהגין כשורה זכור לטוב, לא תשיימה את אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. פר"י כיון שלא דיקדק לא יוכל לחזור אבל פר' קמא דקידושין [כ"ט ע"א] דדיקדק לכוין ליתן שויו אמרינן רשות גבוה בכסף משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה וכו'. אמר שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי (כעבורי) [בעבורי] אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מבר' לברתא. תנו רבנן מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל וכו'.
<h2>דף קלד.</h2>
מעשה בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו, אמר חצר זו וסעודה זו נתונים לך אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת במתנה אינו מתנה. פר"י לא תלוי בהקדש דאם נתנה לו במתנה גמורה על מנת שלא יקדישנה הוי מתנה, כמו במתנה על מנת להחזיר, אלא הפירוש כך במעשה בית חורון לא הוי מתנ' גמורה. ושיחת דקלים. פירש בערוך שהיו פורסים סדינים על הדקלים ומשביעין אותן לגלות [להם] עתידות. האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום אף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דמוחזק לן בגויה דלית ליה אחים ואמר איהו בשעת מיתה דלית ליה אחים, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה אמר לה אביי הא איכא במדינת הים אמ' ליה לאו היינו דרבי חנינא עדי' בצד אסתן ותאסר, אמר ליה רבא לרב אמי חוש לה. פר"י, אין לפרש שהיה הקול שיש לו אחים, דפרק האומר בקידושין [ס"ד ע"ב] לא משמע הכי אלא יש לומר שאומרים שבאו בני אדם ואומרים שיש עדים במדינת הים ואין כאן עדות ברורה ולא קול. זאת אומרת מנה יש לי בידך והלה אמר איני יודע פטור.
אלא (דאמרינין ליה) [דאמרי לאו] אחינו הוא אימא סיפא וכו'. מכאן פסק מהר"ם ראובן שאמר לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון משיב בודאי אינך חייב לי, שפטו' ראובן, ואע"פ שזה לא מחל ואע"פ שיודע בעצמו שהוא חייב לו. וראיה מטענו חטין והודה לו בשעורין דפטור [ב"ק ל"ה ע"ב], ואמרינן דמחל לו שעורים.
<h2>דף קלה:</h2>
מי שמת ונמצ' לו דיתיקי קשורה לו במתניו אינו כלום, זיכה בו לאחר דבריו קיימין, איזהו דיתיקי (דא תהא למיקם). ה"ק איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ, דלא קני אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה. פסק הרמז"ל, אם יש לאד' בן עני ורוצה לתת לו עתה לסלקו אחר זמן מירושה, אם יקנה הבן לא יועיל דקיימא לן [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלו', אלא כן יעשה האב, יאמר פלו' יטול מנכסיו כך וכך ופלוני יטול כך וכך ולא יתן לבן זה, וממילא הוא מסולק, ואפי' בריא וחי אחרי כן ימים רבי', כיון שמצוה ואומר פלוני יטול כך וכך הרי זה כמצוה מחמת מיתה, והכי פירושו הכא שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה שפי' בהדיא אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה, עיין פ"ק דב"מ דאם היה כתוב בו מהיום ולאחר מיתה הוה משמע גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, ואע"פ שהלשון שוה, הפי' אינו שוה כדאשכחן הכותב גט ואמר לכשאכנסנה אגרשנה פ' כל הגט [כ"ו ע"ב] אמרינן אינו גט ופ' ר"ג [נ"ב ע"א] אמרינן דהוי גט, ופי' ר"ת דההיא דר"ג מיירי שאיחר הזמן עד לאחר כניסה וההיא דכל הגט מיירי שלא איחר בזמן.
ראובן נתן לחתנו שיטול חלק בכל נכסיו כאחד מבניו מהיום ולאחר מיתה דהוי פירושו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה ולא מצי הדר ביה לפירוש רבינו תם דלעיל, ודווקא בנכסים הידועים כגון קרקעות וספרים ומטלטלים הידועים בעדים שיש לו בשעת מתנה אבל בנכסי' דאיכ' לספוקי' בהם שמא לאחר מכאן בא לידו מן חובות לא יטול חתנו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמרינן לעיל [קכ"ח ע"ב] האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים דמסיק בנכסים של עכשיו. וראובן זה יכול ליתן מתנות כל ימי חייו שהרי לא בירר לו חלק חמשי או כך וכך אלא כאחד מן הבנים. ראובן צוה לשמעון אפוטרופוס שלו ידך כידי ופיך כפי לחלק לבניי בין רב בין מעט, פסק רבינו גרשם מאור הגולה דאינו מועיל כלל שהרי משמת נפלו נכסים לפני הבן דאין לאפוטרופוס זה אלא דין אפוטרופוס וגדולה מזו מצינו, מי שמת ומצאו לו דיתיקי קשורה לו על יריכו אינו כלום. ועוד אמרינן פרק הגוזל [ק"ד ע"ב] דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפיל נכסי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום היא. ורבינו שמואל בר מאיר נחלק על דין זה ודחה ראיותיו שהביא משטרות, דאין שטר לאחר מיתה.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתו' מהיו' ולאחר מיתה ר' יוסי אמר אינו צריך, הכותב לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שכתובים לבנו והבן אין יכול למכור מפני שהן ברשות האב. מכר האב מכורים עד שימות, מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב. [קל"ח ע"ב] האב תולש ומאכיל, מה שהניח תלוש הרי הו' של יורשין [קל"ו ע"א] בעי רבא בהקנאה היאך א"ל אינו צריך אמר רב פפא אקנייה וכו'. עד בדוכרן פיתגמא באנפנא פליגי, דרבי יוסי סבר זמנו של שטר מוכיח עליו והלכה כמותו. וכתב ראבי"ה בשם זקינו דהלכה כר' יוסי בין בשטרות בין בגט, וכן כתב המיימוני. אבל באלפס ור"ח פסקו כר' יוסי בשטרות וכר' יהודה בגט לחומרא.
<h2>דף קלו:</h2>
מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח, ור"ל אמר קנה לוקח והלכ' כר"ל. עיין פרק החולץ [ל"ו ע"ב] דהא מהני תלת דהילכתא כוותיה דר"ל חליצת מעוברת ובמתנה בין באמצע בין בתחלה או בסוף.
<h2>דף קלז.</h2>
תניא נכסיי לך ואחריך לפלוני, וירד ראשון ומכר ואכל, שני מוציא מיד הלקוחות דברי ר', רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ודווקא דיעבד אבל לכתחילה לא ימכור והלכה כרשב"ג. ומודה רשב"ג שאם נתנו הראשון במתנת ש"מ דאינה מתנה דלא קנאו אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך. ומודה נמי רשב"ג היכא דאמר הנותן מעכשיו נכסיי לפלוני ואחריו לפלוני, אם מכר הראשון דהשני מוציא מיד הלקוחות, דהיינו מתניתין דתנן מכר האב מכורים עד שימות הא משמת אתי בן וטריף. הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ואפילו היו בהן עבדים והוציאם הראשון לחירות ואפי' עשאו תכריכין למת דיני אחריך עיין סוף פ' מי שהיה נשוי [צ"ה ע"ב]. ההיא איתתא דהוה לה דיקלא וכו', ומסיק אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא.
<h2>דף קלז:</h2>
שור זה נתון לך במתנ' ע"מ שתחזירהו לי, הקדישו והחזירו אי א"ל על מנת שתחזירהו לי, מידי דחזי ליה קאמר ולא הוי הקדש. האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית, ונטלו אחד מהם אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא, ודווקא אתרוג אבל פריש ורמון לא. פרשב"ם דלא גרסי' ליה דפשיטא דאין יכול לברך על פריש ורימון. והר' משלם יישבו פי' דוק' שיש לאחים אתרוגים כנגד זה אבל יש להן פרישים ורמונים כנגד האתרוג לא. אתרוג אני נותן לך במתנה ע"מ שתחזירהו נטלו אם החזירו יצא לא החזירו לא יצא, קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. פר"י כי לא החזירו אמאי לא אמרי' תנאי ומעשה בדבר אחד התנאי בטל והמעשה קיים, משום דלא אמרינן הכי אלא היכ' דסותרין זה את זה כגון פ' מי שאחזו [ע"ה ע"א] ע"מ שתחזיר לך את הנייר, דלא ידע תלמודא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, אבל הכא כיון דאמרינן כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד. עיין פ' מי שאחזו ובמסכת קידושין [ס"א ע"א] אי בעי' תנאי כפול.
הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה אפילו עומד וצווח, ורבי יוחנן אמר לא קנה, ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא וכאן בשתק ולבסוף צווח. פירש רשב"ם צווח מעיקרא לא קנה. ומכל מקום הנותן סילק עצמו כריש לקיש דכריתות פרק המביא [כ"ד ע"א]. פירש ר"י הא דריש לקיש לאחר שבאת מתנה לידו מיירי, אבל קודם שבאתה מתנה לידו יחזרו לנותן, כדאמרינן פרק הגוזל בתרא [קט"ז ע"א] אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכולא עלמא לא אפקריה, עיין פרק השולח [ל"ב ע"ב].
<h2>דף קלח.</h2>
ת"ר ש"מ שאמר תנו מאתי' זוז לפלוני, ושלש מאות לפלו', אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולן, אבל אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה, יצא עליו שטר חוב אחרון נפסד. הא דקתני יצא עליו שטר חוב גובה מכלן לפי ממון הוא גובה והוא נוטל מכל אחד לפי מה שנטל, אבל בעל חוב יש לו דין אחר לפום שיעבודא ולא לפום ממונא. עיין סוף פר' מי שהיה נשוי [צ"ג ע"א].
<h2>דף קלח:</h2>
תנו רבנן ש"מ שאמר מנה יש לי אצל פלוני כותבין אף על פי שאין מכירין, וכשהוא גובה צריך להביא ראיה. והילכתא אין חוששין לבית דין טועין וכותבין. ומאי שנא מדרבא דחוששין לבית דין טועין. בית דין בתר בי דינא לא דייקא בתר עדים דייקי.
<h2>דף קלט.</h2>
הניח גדולים וקטנים חולקין בשוה. נשאו גדולים לא ישאו קטנים אלא מה שנתן אביהן נתן. אמר רבא האי גדול אחי דלביש וכסי מתפוסת הבית מאי דעבד עבד, והא תנן אין גדולים מתפרנסים מן הקטנים ההיא בשרכא. הניח בנות גדולות וקטנות וכו', חומר בבנות מבבנים, שהבנות ניזונות על הבנים ולא על הבנות, ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה וניסת בעל יורש הוי או לוקח הוי. ומסיק מלוה על פה לא גבי מיניה דבעל, דמלוים אינהו דאפסדי אנפשייהו דלא הוו להו למיזפא בלא שטרא. פר"י הא דאמרינן [כתובות צ"ה ע"ב] נכסיי ליך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת, הבעל לוקח הוי ואין לאחריך כלום אף על גב דאית ליה פסידא משום דמתנה לא קרי פסיד' אם לא תהיה לו המתנה. אשה שהיא ענייה ולוותה אכלה ונישאת לעשיר דאין לה נכסי מלוג, יש רצו לחייבו לשלם כרבי יודא, פרק המקבל [ק"ד ע"א], שהיה דורש לשון הדיוט. וכתב המיימוני סוף פרק עשרים וששה דהילכות מלוה, האשה שלוותה או נתערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת, ואם היתה מלוה על פה אינה משתלמת עד שתתאלמן או תתגרש. ואם היו מעות מלוה עצמן קיימים יתן למלוה. נראה לי דפסק המיימוני דחייבת לשלם הני מילי אם הכניסה לו קרקעות, עיין פרק המקבל.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו, נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחי' אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי. פסק רב אלפס ופר"ח כרבנן דאדמון. פרשב"ם הלכה כאדמון. פר"י מה שהזכיר רשב"ם פרנסה בהדי מזונות אינו נראה, דהא מזונות היינו אכילה ושתיה, ופרנסה היינו מלבוש וצרכי נישואין, ואין מוציאין למזונות אשה והבנות מנכסים משועבדי', ולפרנס' מוציאין. עיין פ' נערה [נ' ע"ב]. כמה מרובין כל שיזונו אילו ואילו עד שיבגרו הם מרובין ואי ליכ' כ"כ מוציאין מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים. וה"מ מקרקעי אבל מטלטלי כיון דתקנתא דבתרא' הוא אע"ג דמעוטין נינהו, נזונים מהם אלו ואלו, כן פסק המיימוני.
<h2>דף קמ.</h2>
מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין מועטין ונתרבו זכו בהן היורשין, יתומי' שקדמו ומכרו מנכסי' מועטין מה שמכרו מכרו. נרא' לר"י אפי' תפסו הבנות או הגביהו להן ב"ד ומכרו היתומים מה שמכרו מכרו, כדמשמע פ' הנושא [ק"ג ע"א], יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום (ופר"י) [ופרי'] מהך דהכא, יתומים שקדמו ומכרו בנכסי' מועטין, ומשני התם לא תפסי מחיים, משמע אע"ג דתפסי לאחר מיתה יכולים למכור. וזה החלוק יש נכסים מרובים יכולים למכור לכתחילה אבל מעוטין לא יוכל למכור לכתחילה.
<h2>דף קמ:</h2>
ב"ח מהו שימעט בנכסים, בת אשתו מהו שתמעט בנכסי' אלמנה ובת, אלמנה ניזונית והבת תחזור על הפתחים. פר"י דוקא שיש כאן בנים ובנות שיש כאן דין נכסים מועטין אצל הבנות, ולכך הבנות דוחין את הבנים והבנים את הבנות וישאר לאלמנה. אבל היכא דליכא כי אם אלמנה ובת ונכסים מועטין שתיהם ניזונת יחד. הניח בנים ובנות וטומטום ואנדרוגינוס, בזמן שהנכסים מרובין דוחין הבנים אותם אצל הבנות, הנכסים מועטין הבנות דוחים אותם, האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו', אם אין שם יורש אלא הוא יטול את הכל מתניתין בשכיב מרע, פסק רב אלפס לית הילכתא כרשב"ג דאמר אינו נוטל.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי להאי דמעברת. ומסיק המזכה לעובר לא קנה. פירש ר"י, מיירי בשכיב מרע, או בבריא על ידי קניין. והא דאמר רב [נחמן] [לקמן קמ"ב ע"א] המזכה לעובר לכשתלד קנה, ה"מ [ד]המזכה קיים ולא חזר בו, אבל אם מת המזכה או חי עדיין וחזר קודם שנולד לא קנה.
<h2>דף קמב.</h2>
תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל דוקא בן יום א' אבל עובר לא. [ע"ב] אמר מר בר רב אשי אף אינו ממעט בחלק בכורה, וילדו לו בעינן. בכור הנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר בעינן והילכתא הכי.
<h2>דף קמב:</h2>
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי לבני דיהוי ליך מינאי, אתא בריה קשישא א"ל זיל קני כחד מינייהו, הנך ודאי לא קני דאכתי ליתנהו, הך בריה מאי ומסיק דלא קנה, דאי א"ל קני כחמור מי קני, דאיתמר קני כחמור לא קנה, קני את וחמור רב נחמן אמר קני מחצה. והלכתא כרב נחמן.
<h2>דף קמג.</h2>
ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבניך, אמר רב יוסף קנתה מחצה, דתניא והיתה לאהרן ולבניו, מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והילכתא כרב יוסף.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה א"ר אמי הראוים לבנים לבנים הראוים לבנות לבנות, ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא, אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר, ואי בנתי' לא נסיבן לא שביק איניש בנתי' ושדר לכלתיה. בירושלמי פ' שני דייני גזירות [ה"א], מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל, ואם אמר בשעת מיתה ינתנו אלו לבני, אין בנותיו בכלל דמסתמא לא צוה לעבור על התורה. פסק הרמז"ל בריא שאמר אם ימות ינתן כך וכך, היינו מצוה מחמת מיתה. עיין לעיל פ' יש נוחלין [קל"ה ע"ב], וסוף פ' קמא דגטין [י"ד ע"א]. ההוא דאמר נכסי לבניי, הוה ליה ברא וברת' מי קרו אינשי לברא בניי, ת"ש ובני דן חושם. ראובן שהתנה עם אשתו בקנין המועיל, כל בנים שיולדו לה שיטלו בשוה עם הראשונים, ולא נולד לה אלא בת אחת, זאת אינה צריכה לפנים, חדא דבת אינה בכלל בנים, ועוד אפי' אי לא שייך הכא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כמו שמביאין ראי' מפ' יש נוחלין [קל"א ע"א] דדחי שאני הכא דאפיק תנא בלשון ירושה, ופי' בקו' כיון דלא מקני לו השתא מידי אלא כשימות ואז יורשין כבר הם בעולם, ה"מ בבן בין הבנים, אבל בת בין הבנים וכתב בלשון ירושה לאו כלום הוא אפי' אם הבת בעולם, כדאמרינן פ' י"נ [ק"ל ע"א] האומר בתי תירשני לא אמר כלום, ורבי יוחנן בן ברוקא לא פליג בבת בין הבנים. ההוא דאמר נכסיי לבניי הוה ליה ברא ובר ברא, מי קרי אינשי לבר ברא בריה או לא, אמר מר בר רב אשי לא קרי אינשי לבר בריה בריה וכן הלכה. דתניא המודר הנאה מבנים מותר מבני בנים. מכאן הבאתי ראי' אדם שכתב בשטר שלא יתן לאחד מבניו יותר מלאחרים, שיכול ליתן לבני בניו. הניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. לא שנו אלא שבחו נכסים מחמת נכסים, אבל שבחו מחמת עצמם השביחו לעצמם.
<h2>דף קמד.</h2>
ואם אמרו ראו מה הניח לנו אבינו הרי אלו של עצמן. רב ספרא שבק אבוהי זוזי שקלינהו ועביד בו עיסקא, אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא, לא שבק גירסיה וטרח לאחריני פי' הר"י במתניתין, ה"ה גדולים לגדולים, כמו רב ספרא בשמעתין דהוו כולם גדולים ומשביח כל הנכסים. ואם אמר ראו מה שהניח כל השבח מכל הנכסי' הוא של הטורחים, ולא דמי לשות' היורד לתוך שדה חבירו שהריוח לשניהם, דהכא לא היה דעת שאר היתומים להשביח ולהרויח. האשה שהשביחה בנכסים השביחה לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכל השביחה לעצמה. באשה יורשת עסקינן, והיכא שמת בעלה והניח נכסים מועטין ואין בהן כדי כתובה ואמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יתומים מלהשביע' על כתובתה אפי' השביחה אלף זוזים השביחה לעצמה. ואין נראה לר"י אלא לעולם הוי ברשות יורשיה עד שישביעוה והכא מיירי דוקא באשה יורשת. ורשב"א פ' כרשב"ם. ראובן נשא לאה והכניסה לו קרקע וילדה לו בן, לימים נפטר ראובן ונשאת לאה לשמעון והכניסה לו אותה קרקע וילדה לשמעון ב' בנות ונפטר שמעון ונפטרה גם לאה, ופסק רבינו גרשום מאור הגולה דהקרקע בחזקת בנות שמעון דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי, וכן הסכים רבי' משולם אע"פ שלא נשבעה על כתובתה. (במרדכי פ' מי שמת סי' תר"ז מאריך הרבה). ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, מה שפי' בקונ' והוא דלא שקילא מזוני, וכן פר"ח, אין נראה לרבי' יואל, דאפי' אי שקילא מזוני השביחה לעצמה, רק שיעור שכר מעשה ידיה יהי' ליתומים, ומה שפי' היכא שלא הניח לה בעלה אלא רביע כתובתה והשביחה הנכסים בסתם, שלא אמרה ראו, תטרוף כתובתה והמותר ליורשי', גם זה אינו נראה דאמרינן פ' יש בכור [נ"ב ע"א] דאין האשה נוטלת כתובתה מן השבח אלא מן הקרן שהניח בעלה. המשיא אשה לבנו גדול בבית (קנאה) [קנאו], ודוקא גדול, ודוקא בתולה, ודוקא אשתו ראשונה. יחד לו בית ולא עלייה, בית קנה אבל לא עליה, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא, עי' סוף פ' קמא דגיטין בגמרא [י"ד ע"א].
<h2>דף קמד:</h2>
האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך נפל לאמצע, חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו, ל"ש אלא שחלה מפשיעה כגון מצנים פחים, אבל חלה באונס מתרפא מאמצע אחד מן האחין שנטל ר' זוז והלך ללמוד תורה או אומנות יכולין לומר אין אנו נותנים לך אלא לפי ברכת הבית. האחין השותפין שעשו מקצ' שושבינות בחיי אביהן, חזרה שושבינות, חזרה לאמצע, מפני שנגבית השושבינות בב"ד, אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינה נגבית בב"ד מפני שהיא ג"ח. והתניא שלח אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו. מתניתין בסתם ברייתא במפרש.
<h2>דף קמה.</h2>
הילכתא הדר ביה איהו מוהרי הדרי קדושין לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותו. תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות, נגבית בבית דין, וחוזרת בעונתה, ואין בו משום רבית, ואין שביעית משמטתו. מכאן מביא ר"ת ראייה דהלכה כלשנא (קמא) [בתרא] דמכות [ג' ע"ב], דאמר שמואל המלוה את חבירו לי' שנים אין שביעית משמטתו. ואין נראה לר"י ראי' מכאן, דהתם לי' שנין אתא לכלל לא יגוש, אבל הכא דילמא לעולם לא אתי לכלל לא יגוש.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם ק' מנה ואכל שם סעודת חתן ואפי' אכל בדינר א' אין נגבה, שלח סבלונות מרובים שתביא עמה לבית בעלה הרי אלו נגבים, סבלונות מועטים שתשמש בהן בבית אביה אינה נגבית דוקא דינר אבל פחות מדינר לא אכל תנן, שתה מאי, הוא תנן, שלוחו מאי, ת"ש מעשה באחד ששגר לבית חמיו ק' קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל זהב ושל כלי מילת ועמד על פתח בית חמיו ונתנו לו כוס ושתה ומת ואמרו חכמים סבלונות העשויין לכלות אין נגבי' ושאין עשויין לכלות נגבית וכו'. מעשה באדם א' שאמרו לו אשתו תתרנית היא נכנס אחריה לחורבה לבדקה אמר לה ריח צנון אני מריח וכו' [ע"ב] נפל עליה חורבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה אינו יורשה. פירשב"ם שנשאה כבר ודעתו לגרשה, הואיל ודעתו לגרשה אינו יורש. ופוסקין מכאן, איש ואשה המתקוטטים יחד ומתה מתוך הקטטה אינו יורש. (עי' בתוס' ד"ה נכנס) ויש דוחין ראי' זו ומפרשים דארוסה היתה ונכנסה עמו לחורבה שלו לבדקה כדי לישאנה, ואי לא נכנס לבדקה היה יורשה, כדאמרינן פרק נערה [מ"ח ע"ב] חצר שלו לנשואין ואם מתה יורשה (במרדכי בסי' תרי"ב ע"א כתוב דין זה בשם ר"ת ומאריך, וע"ש).
<h2>דף קמו:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה [קנ"ג ע"א] לא כתב ש"מ, הוא אומר ש"מ היה, הם אומרים בריא היה, צריך להביא ראי' שש"מ, וחכמים אומרים הממע"ה. הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב לאחרים כל נכסיו ואח"כ בא בנו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאם היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. והלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלי' בתר אומדנא.
<h2>דף קמז:</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואפי' יורש מוחל. ואם נתנו במתנת ש"מ אין היורש יכול למחול. פר"י כשהוא מחול צריך להחזיר להם הדמים שנתנו לו. שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר ולא כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני לדור בו, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו. שכיב מרע שאמר הלוואתו לפלוני, הלוואתו לפלוני. כתוב באביאסף, הני מילי בהלוואתו של ישראל, אבל בהקפה של כותים לא סמכא דעתיה, ולא קני אפי' במתנת ש"מ, ואי טעמן הלוה פרעתי, משתבע מקבל המתנה שבועת יורשים דהוא כיורש. פסק הר"מ ז"ל דאין אדם יכול להקנות חוב שיש לו על הכותי בשום ענין ואפי' בקנין כדאמרינן הכא מילתא דליכא בבריא ואפי' במעמד שלשתן, ואם כן כל הרבית שיעלה על החוב הכל של המלוה הראשון הוא ואסור ליקח אלא אם כן מחל המוכר בפירוש הרבית דבהכי שרי, והרבי מנחם מווירצבורק אמר שאם הגיע הרבית ליד הקונה זכה בו, כדאמרינן פ' איזהו נשך [ס"ו ע"ב] אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, ונראה (לר"י) [לי] חובות על חותמות ומוסר לו החותם, וכתב לוה קני איהו וכל שיעבודא דאית ביה נראה דקונה. [נוסח מהר"י ווייל. ונראה לי חובות על חותמות ומוסר לו החותם וכותב לו החותם קני איהו וכל שעבודם קונה]. ראובן תובע את שמעון מסרתי לך ט"ו ליטרא להלוות שאם יתרצה בני לישא בתך שאז יהי' הקרן והרבית של הנערים, והנה בני אינו רוצה לישאנה והחזר הקרן והרבית, ושמעון משיב נתת לנערים בלא תנאי וזכיתי מכח בתי, פ' הרמז"ל דאף לדברי שמעון לא זכו לא שמעון ולא בתו דאזלינן בתר אומדנא דלא נתנם ראובן אלא שישא בנו את בנו והרי לא רצה ופסקינן בפ' אע"פ [נ"ו ע"א] כרבי אלעזר בן עזרי' שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה וישבע שמעון כמה הרויח ויטול שכרו כפועל בטל, והאריך הרבה (תמצא במרדכי סי' תרט"ו). ידור פלוני בבית זה לא אמר ולא כלום. פירשב"ם דדירה דבר שאין בו ממש הוא ואין קנין חל עליו.
<h2>דף קמח:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם במחלק, מת קנו כולם, עמד חוזר בכולם, ואם בנמלך, מת קנו כולם, עמד אינו חוזר אלא באחרון. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ועמד אינו חוזר, שמא יש לו נכסים במקום אחר, ומתניתין דחוזר, דאמר כל נכסיי אלו הן, אי נמי במוחזק לן דלית נכסים. והילכתא חזרה מקצת הוי חזרה בכולהו. הקדיש כל נכסיו, חלק כל נכסיו לאחרים תיקו, פסק רבינו אב"ן דאינו יכול לחזור דתיקו דאיסורא לחומרא. יטול, יזכה, יחזיק, יקנה, כולם לשון מתנה. יחסין, יירש, בראוי ליורשו כר"י בן ברוקא.
<h2>דף קמט.</h2>
ש"מ שמכר כל נכסיו מהו, זמנין א"ר י[ה]ודא אם עמד חוזר, זמנין א"ר יהודא אם עמד אינו חוזר, ולא פליגי הא דאיתנהו זוזי בעינייהו, הא דפרעי' בחובי', איבעיא להו ש"מ שהודה מהו, ת"ש דאיסור גיורא הוי ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא, ורב מרי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אמר רבא היכי ניקנינהו להנהו זוזי וכו', אי בירושה גר לאו בר ירושה, ומתנה דליתא בירושה ליתא במתנה, אי במתנת שכיב מרע, אי במעמד ג' וכו' לא קנה כי אם נפיק באודיתא. פירשב"ם דמסקינן ש"מ שהודה, לא אמרינן שלא להשביע את בניו אמר כן, כיון דהמעות בעין, אבל בפ' זה בורר [כ"ט ע"ב] מסקינן שלא להשביע את בניו אמר כן משום דהתם לא הוי המעות בעין ולא משוי אינש נפשיה עבד לוה לאיש מלוה, אלא שלא להשביע את בניו אמר כן. אבל בבריא שהודה שלא בפני בעל דין, ולא אמר בעל דין אתם עדיי, פשיטא דלא הוי הודאה ויכול לטעון שלא להשביע את עצמו אמר כן. פסק הרמז"ל, אם מהניא אודיתא במלוה או לא, לכאורה נראה דלא מהני אלא בפקדון, דומיא דעובדא דאיסור אבל במלוה לא, דאפי' בקנין אגב קרקע לא מהניא, הודאה נמי לא מהניא. ומיהו בשע' מקח וממכר דרב האי פסק דאודיתא מהניא במלוה, וכן דעת הרמז"ל, אלמנה שתפסה ספרים משל בעלה ורוצה לגבות מהם, ובני בעלה הביאו שטר שהקנה להם כל נכסיו קודם שנשאה, ונפסק הדין שאין גובה כתובתה מהם, ואי קשיא לך הא פסקינן פ' האשה שנפלו [ע"ט ע"א] אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו, ה"מ בהדרא עליה המברחת, אבל לא הדרא עליה המברחת זכה הקונה במה שבידו. אלמנה לא היו לה בנים, והיתה מוטלת על ערס דוי, ואמרה לקהל אחרי מותי, בואו וקחו מחדרי כך וכך לצדקה, למחר קראה לאחיה ואמרה להן לפני עדים קח לך ולאחיותיך כל מה שבחדרי ואין לה כי אם חדר אחד, ואחר מותה לקחו הקהל כל מה שבחדר והחרימו כל מי שיש לו מממונה שיודה והודה אחד שהפקידה אצלו שמונה זקוקים כסף ואמרה לו שאם תמות שיעשה המוטב בהם. וכתב הר"ם ז"ל כיון דלא כתבה לקהל כי אם לאחר מותה הרי חזרה בה ונתנה לאחיה, ובין מה שנתנה לקהל ובין מה שנתנה לצדקה הן מיקרי מצוה מחמת מיתה וקניא בלא קניין, ואפילו מקצת ואפילו לא הזכירה מיתה באחרונה כיון דמעיקרא הזכירה מיתה, מדאמרינן פרק מי שמת [קנ"א ע"ב] ווי דמיתת הא איתתא. והא דאמרינן שכיב מרע שהקדיש נכסיו ומסיק בתיקו, התם מיירי שהקדיש כל נכסיו שם בלא שיור ובלא (פירות) [פירוש] לאחר מיתה. ואין לחייבו מכח נדר דאין בלשון הזה לשון נדר, כדאמרינן פרק שור שנגח ארבעה וחמשה [ל"ו ע"ב] גבי חנן בישא. ומה שצוותה לנפקד לעשות בהן המוטב, היינו ליתן ליורשיה ולא לצדקה כדמוכח פרק יש נוחלין [דף קל"ג] גבי יוסי בן יועזר דלאו שפיר עבד. ומסקינן דלית הילכתא כרשב"ג אלא כתנא קמא לכן יטול האח חציו ואחיותיו חצי כדאמרינן לעיל [קמ"ג ע"א] והיתה לאהרן ולבניו. אסור גיורא וכו'. פירש ר"י דתרי רב מרי בר רחל הוו. איקפד רבא. פירש ר"י הא אמרן בפרק קמא דקידושין [י"ז ע"ב] הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, והא תניא רוח חכמים נוחה הימנו, כאן שהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. כאן בלידתו בקדושה. ותירץ רבינו תם דהתם בלוה מן הגר שעשה לו הגר טובה יעשה גם הוא עמו ויחזיר לבניו, אבל הכא הפקידם אצלו ולא עשה לרבא שום טובה. (פריך) [פירש] ר"י אמאי לא קיים רבא מצוה לקיים דברי המת משום דלא אמר תנו לפלוני אלא יהיה לרב מרי. ורבינו תם תירץ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא שהושלש בידו מתחלה לכך, אבל הכא כבר היו בידו. עיין בסוף פרק קמא דגיטין [י"ג ע"א].
<h2>דף קנ.</h2>
אמר מטלטלי לפלוני, מאני תשמישתא מקרי מטלטלי, לבד מחיטי ושערי, כל מטלטלי אפי' חטי ושערי. עבדי כמטלטלי דמי.
<h2>דף קנ:</h2>
שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה, חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, שכיב מרע דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר כל שהו מתנתו מתנה. עבדו דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר כל שהוא לא יצא בן חורין, אשתו הכותב כל נכסיו לא עשאה אלא אפוטרופא. [בניו] הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו עמהן ושייר קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. וכולהו ממטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה. והשתא דתקון רבנן בתראי למיגבי כתובה ממטלטלי אפילו לכתובת אשה הוי שייר.
אמר נכסיי לפלוני עבדא איקרי ניכסי, ארעא איקרי נכסי, גלימא איקרי נכסי, שטר איקרי נכסי, בהמ' איקרי נכסי, תפילין איקרי ניכסי, ספר תורה מאי תיקו.
<h2>דף קנא.</h2>
אימיה דמר זוטרא כתבניה לניכסה למר זוטרא דבעי לאנסוביה לרב זביד, לסוף אינסיבה ואיגריש, אתי לקמיה דרב ביבי אמר משום אנסובי הוא והא אינסיבא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו למאן דאמר מברחת קני הני מילי היכא דלא גלי אדעת' אבל הכא גלי אדעתא משום דבעי אינסובי והא איגריש. אימ' דרמי בר חמא כתבניהו לניכסה באורתא לרמי בר חמא. ולצפרא לרב עוקבא בר חמא ומתה, אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסי', אתא רב עוקבא קמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסיה, אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן א"ל מ"ט עבד מר הכי א"ל משום דהדרה בה והא מיתא א"ל הכי אמר שמואל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו אימור דאמר שמואל לעצמו לאחר מי אמר בפי' אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר. אימיה דרב עמרם הוה לה מלוגא דשטרא כי קא שכבה אמרה הני לעמרם ברי, אתי אחוה לקמיה דרב נחמן א"ל והא לא משך א"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו.
<h2>דף קנא:</h2>
אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פיסקא בפרדיס', כל אימת דהוה חלשה הוה מקנה ניהליה, וכי קיימ' הדרה בה, זימנא חדא חלשא שלחה בתריה לא אתא שלחה ליה תא קני כל היכ' דבעי' אתא וקני מינה ושייר, קיימא והדרה ביה. אמר רב נחמן לסהדי היכי הוה מעשה א"ל אמרה ווי דקמיית הך איתתא א"ל א"כ מצוה מחמת מיתה היא ומצוה מחמת מיתה חוזר. ואפי' בקניין ואפי' במקצת. גרסי' פר' מי שאחזו [ע"ג ע"א] ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה, וה"מ כשלא עמד והולך על משענתו אבל עמד והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה, ואם הולך בשוק אין מתנתו מתנה. איתמר מתנת ש"מ במקצת, הרי הוא כמתנת בריא [והרי הוא כמתנת ש"מ]. אמר רבא הכי אמר רב נחמן הרי היא כמתנת בריא לגמרי בעי' קניין ואם עמד אינו חוזר.
<h2>דף קנב.</h2>
מתנת ש"מ שכתוב בו קניין. פי' בקו' אפילו כתוב בו קניין בתוך השטר, או אפי' אין כאן שטר אלא שהקנה בסודר. ולר"י נראה דוקא שכתוב קניין בתוך השטר ובהא פליגי, רב סבר ליפות את כחו נתכוון לעשות כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר (ובמתנת) [וכמתנת] ש"מ שאם אמר הלואתו לפלוני יועיל, ושמואל סבר הואיל וכתב בשטר דעתו להקנות בשטר לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקניין בשטר תרוייהו מודו דקני כדקתני במתניתין שכיב מרע שכתב כל נכסיו שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה, ועל כרחיך התם בקניין איירי דאי בלא קניין אפי' שייר אין מתנתו מתנה כדפסיק לעיל מתנת שכיב מרע במקצת בעי קניין. בפר"ח נמצא דהלכה כרב דאמר ארכבא אתרי ריכשי, אע"ג דהילכתא כשמואל בדיני כיון דאמר לא ידענא מאי אידון ביה. ומיהו שמואל מודה במייפה את כחו, עיין ריש פ' אעפ"י [נ"ה ע"ב]. והילכ' מתנת ש"מ במק' בעיא קניין, ואע"ג דמת, ואם עמד רוצה חוזר, מצוה מחמת מיתה לא בעינן קניין והוא דמת, עמד חוזר ואפילו קנו מידו.
<h2>דף קנב:</h2>
אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרי' אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר, בידוע שלא היה קניין אלא מחמת מיתה ואם לא עמד קני ודווקא במייפה כחו דכתב דקניינא מוסיף על מתנתא דא או שאר לשון יפוי כח ואי לא כתב בלשון יפוי לא קני, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין [שטר] לאחר מיתה. כתב לזה וכתב לזה אמר רב דימי דייתיקי מבטלת דיתיקי, כת' וזיכה לזה כתב וזיכה לזה רב אמר ראשון קונה, ושמואל אמר שני קונה. והילכתא כשמואל. רחל היתה מוטלת על ערש דוי וחלקה נכסי' לפני עדי', ושוב אמרה כל אשר יותר מנכסי' על מה שחלקה ינתן ליתום אחד קרובה, ולאה קרובתה היתה עמה בבית ובשעת חליה מסרה לה מפתחותיה ויצאה ונכנסה בחדרה עד שמתה, וכשנפטרה נודע שלאה תפסה מעות ומטלטלין ואמרה שרחל נתנם לה. ופסק הר"ם ז"ל אם המטלטלין דבר שיש בו סימן וידוע בעדים שהיו של רחל, וגם יש עדים שראו עתה המטלטלים ביד לאה עליה להביא ראיה שנתנתם לה כמו אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, אבל אם אין עדים נאמנת בשבועתה לומר שנתנתם לה במשיכה ובהגבהה, מגו דאי בעי אמרה לא בא לי משלה כלום, ואפילו אם נתנה באמירה בעלמא לאחר שאמרה תנו ליתום מועיל. זכה לזה, פירש רשב"ם שמסר לו את השטר. ור"י פירש זכה שכתוב בשטר שזכה לו על ידי אחר אם הוא מטלטלים ואם הוא קרקע שאמר לו לך חזק וקני.
<h2>דף קנג.</h2>
ההוא [מתנתא] דהוה כתיב ביה בחיי ובמות, [אמר רב] הרי הוא כמתנת שכיב מרע. והילכתא כוותיה. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה כדשכיב ורמי בערסיה, ולא כתיב ביה מגו מרעיה איפטר לבית עולמי' [ע"ב] אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כמאן כרבי נתן דתניא הוא מוציא מידם בלא ראייה והם אין מוציאין מידו בלא ראייה דברי רבי יעקב רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה. ואם שכיב מרע הוא, עליהם להביא ראיה שבריא היה. פירש ר"י כי לא כתיב ביה מגו מרעיה אתפטר איכא למימר דעמד ואי עמד חוזר אף על פי שלא אמר אני חוזר בי, כדמוכח פרק (בתרא דקידושין) [מי שאחזו] [גיטין ע"ב ע"ב].
<h2>דף קנד:</h2>
[ע"א] מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, אר"ע אי אתם רשאין לנוולו ולבודקו, [ע"ב] אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו, יכפור ברבי ינאי רבו, דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. פירש ר"י וכן הלכה כרב נחמן פרק שני דכתובות [י"ט ע"א] דאית ליה צריך לקיימו.
<h2>דף קנה.</h2>
איתמ' אימתי בן מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה רב הונא אמר רב נחמן עד בן עשרים. וכן הלכה. רב אלפס ורשב"ם פירשו דווקא בנכסי אביו. אבל ר"ת פי' ה"ה נכסים שקנה ושנתנו לו. בנו של ראובן היו לו מעות ביד שמעון אחי אביו, וצוה בפני עדים ליתנם לראובן אביו, ולא מחתה אשתו ועמד והלך על משענתו, ואחרי כן חלה עוד שנית ושלח אחר דודו ואמר ליתנם לאביו ומיחתה אשתו ונפטר לעולמו, וקיים שמעון דברי המת והאלמנה תבעו לדין, ופסק רבינו אב"ן ששמעון יפה עשה שנתנם לראובן, דהלכה כרבי עקיבא פרק הכותב [פ"ד ע"א] דאמר ינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה והיורשים אינם צריכים שבועה. ואי משום דעמד והלך הא אמרינן עמד והלך בשוק אפילו על משענתו אמרינן פרק מי שאחזו [ע"ב ע"ב] (אומרים) [אומדים אם] מחמת חולי הראשון מת, וכל שכן הכא שקיים מתנה הראשון.
<h2>דף קנה:</h2>
תינוק בן שלש עשרה ויום אח' תינוקת בת י"ב ויום אחד אם יודעין בטיב משא ומתן מקח' מקח וממכרם ממכר ועדותן עדות ולא אמרינן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא. פירש ר"י לעניין עדות שומא שיראה כך וכך היה שוה קרקע אבל לענין עדות קרקע הוא נאמן לעדות כמו על המטלטלין דמה לי עדות קרקע מה לי עדות מטלטלין.
<h2>דף קנו.</h2>
יתום שנפטר וצוה לפני עדים ונתן כל אשר לו לשמעון דודו מקרקעי וממטלטלי, לימים בא לוי דודו והיה מתרע' ואמר שהיתום לא היה בן י"ג והעדים העידו שהיה בן י"א, ופסק רבינו גרשון מאור הגולה שאין כלום בצוואתו, דאמרינן הכא בודקין לגטין ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים, והכי הילכתא, והני מילי דלא ידע בטיב משא ומתן אבל יודע בטיב משא ומתן אפילו בן י"ג ויום אחד מקחו מקח. והיתום כיון דלא היה בן י"ג אף על גב דידע טיב משא מתן לאו מתנתו מתנה, דבקטן לא שייך מצוה לקיים דברי המת, כתיב [במדבר כ"ז] איש כי ימות משמע איש ולא קטן. ואפילו לרב נחמן דאמר [לעיל קמ"ז ע"ב] מתנת שכיב מרע דרבנן בקטן לא שייך. בודקין לגטין לקידושין לחליצה למיאונין, ולמכור בנכסי אביו עד שיהיו בן עשרים. וקצת גאוני' פירשו שצריך שיביא שתי שערות.
והילכת' תוך זמן כלפני זמן, והילכתא כגידל בן מנשיא דיודעין בטיב משא ומתן אפי' בן שלש עשרה מכרו קיים. והילכתא כמר זוטרא דפעוטות לא מעידין, והלכה כאמימר דאמ' מתנתו מתנה, והילכתא כרב נחמן אמר שמואל דבודקין לכולן לקידושין לגירושין למיאונין למוכר בנכסי אביו ולחליצה.
<h2>דף קנו:</h2>
המחלק נכסיו על פיו וכו'. אמר רבי לוי קונים משכיב מרע אפילו בשבת ולא לחוש לדברי רבי אליעזר. פירש ר"י במצוה מחמת מיתה או במתנת שכיב מרע במקצת דבעי קניין קונין משכיב מרע בשבת כדאמרינן פרק הזורק [ע"ז ע"ב] תיזול איהי ותחוד ותפתח, עיין פרק בתרא דיום טוב [ל"ו ע"ב]. מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי לבתי ומתה וקיימו חכמים את דבריה.
<h2>דף קנז.</h2>
נפל הבית עליו ועל אביו, ועל מורישיו, והייתה עליו כתובת אשה ובעל חוב יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ובעל חוב אומר האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ב"ש אומרי' יחלוקו וב"ה אומרי' נכסי' בחזקתן. תנן התם המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין. בעי שמואל דאיקני מהו, ואליבא דרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומיניה לא קמיבעיא לן דאפילו מגלימא דעל כתפיה, כי קמבעיא לן דאיקני קנה ומכר, קנה והוריש [ע"ב] ומסיק אם תמצא לומר משתעבד, לוה ולוה וקנה מהו, רבינא מהדור' קמא דרב אשי אמר לן ראשון קנה, ומהדורא בתרא אמר לן יחלוקו והילכתא יחלוקו [ע"א] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן פר"י ואפילו היכא דלא הניח להן אביהן ירושה, כדמוכח בכתובות [צ"א ע"ב] גבי מעשה קטינא דאביי. והיכא דהניח להן אביהן חייבין לשלם וכופין.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו, יורשי הבעל אומרים האשה מתה קודם ואחר כך מת הבעל, יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה, בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האשה. [ראיתי מכתב רבינו פרץ] נפל הבית עליו ועל בנותיו ועל לאה אשתו, יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ואחריה הבעל וארבעה בנותיו ואנו יורשים אותו, ויורשי האשה אומרים האשה מתה אחרונה, יש מרבותינו אומרים שלא יטלו יורשים אלא חלק י"ב מהנכסים. ויש אומרים שלא יטלו אלא ל"ב, וחשבי ליה בספיקי ספיקי ספיקות דילמא הבעל מת אחרון או בת אחת או בת שנייה או שלישית או רביעי' והרמז"ל כתב כיון דכולן קבועות הן הוו כמחצה על מחצה והכי אמרינן פרק ב' דנזיר [דף י"ב] האומר צא וקדש לי אשה וכו' עד אמינא אנא איסור דלא נייד. ופר"י אשה קבועה בבית. ורבינו תם פירש בע"א ויש ראייה מסוף פרק קמא דכתובות [ט"ו ע"א] דהיכא דאזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע. ואם היו הבנות נשואות ובא בעליהן כל אחד אומר אשתי מתה אחרונה הוו כל אחת ספיקא אבל השתא דיורשי הבעל באין מכח כולן הוו ליה ספיקא אחת ויחלוקו. וליכא למימר שמא לא נהרגו במקום קביעות אלא יצאו חוץ לבית ולא הוי קבוע כדפריך בנזיר דילמא בשוקא אשכח וקדיש, אין נראה אדרבה נימא כל דפריש מרובה קפריש ותחילה נהרגו האב והבנות עד שנשארה אחת אצל האם הוה ליה מחצה על מחצה ויחלוקו. ואף על גב דאין אדם מוריש שבועה לבניו והכא האשה צריכה שבועה על כתובתה לא היא כל כהאי גונא שנהרגה פתאום לא חיישינן לצררי, וכן תירץ הרבי שמעון (מיכי"ל) [מימנביל] על מה שמקשה על נפל הבית עליו ועל אשתו והא אין אדם מוריש שבועה לבניו. ומיהו לא קיימא לן דאין אדם מוריש שבועה לבניו אלא כמו שאמרו רב ושמואל [שבועות מ"ח ע"ב] דקיימא לן הבו דלא לוסיף עלה.
בפנינו חתומי מטה תקף רבי משה בר יקותיאל את מרדכי בר יצחק לדין וכך טענו, נתמניתי אפוטרופוס על היתום דוד בר של שלמה והנני תובע ממך ספר אחד שיש בידך שהיה של מר דורכל בר שמשון אחי אביו של היתום זה שנתנו ליתום לפי שנהרגו מר דורכיל ובניו והיתום בן אחי אביו הוא ולו משפט הירושה. ומר מרדכי השיבו אותו הספר של חמי מר דורכל בידי הוא ושלי הוא, לפי כי חמי מר דורכיל ובניו נהרגו בשע' הגזירה וגם כי אין עדים המעידיים מי נהרג קודם, אומ' אני כי מר דורכיל נהרג קודם ואחר כך בניו הזכרים ונשארה בתו ונפלה הירושה לפניה ובעונות נהרגה היא ירשתיה אני כדין בעל יורש את אשתו, וגם אם תאמר בתו נהרגה קודם ואחר כך בנים הזכרי' ונשארו בניי שהן בני בתו וירשו את דודיהם ואני בא מכוחם לירש ומכל צד אומר אני כל הנכסים שלי, ונתיישבנו בדבר, ולפי מה שהראונו מן השמים כך דעתינו נוטה שאין לו למר מרדכי באותו ספר ובאותן נכסים כלום כי הנכסים בחזקת היתום שהוא בן אחי אביו. ואם בא בעל דין לחלוק ולומר הרי שנינו [קנ"ט ע"ב] אב שנשבה ומת בן בתו שהניח במדינה, וכאן רוצים לדמות ולומר הואיל ולא נודע מי נהרג קודם יחלוקו אחי אביו ויורשי בן של הרוג. לא. באשר אני סבור כי כאן אין שום יורש לאב כי אם בן בתו שהניח במדינה ובעלה כי אין לו בן הירושה בחזק' בן בתו והילכך יחלוקו בן הבת ובני אחי אביו אבל אם היה לו לשבוי בן ונשבה עמו לא היה להם ליורשי בן בתו כלום. ומנלן דהכי הוא, דקאמר [אב] שנשבה ומת בן בתו במדינה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו ומת בן בתו במדינה יחלוקו כי בכל מקום שהנחלה מחזקת בחזקת שבט אין לעקרה בשמא ולהחזיקה במקום [אחר] שאם היה נודע לכל שהנהרג מר דורכל קודם הגזירה ונפלה הירושה לפני מר מרדכי יכול לבא ולחלוק בנכסי', אבל הואיל והנחלה היתה מוחזק' בחזקת מר דורכל אין לעקרה משבט האב וליתנה במקום אחר, על כן אין למר מרדכי באותן נכסים כלום כי אם ליתום שהוא בן אחי אביו של ההרוג, ולא דבר רק הוא. אבל משנה קבועה מצינו כי בכל מקום שהנחלה מוחזקת אף לפי מה שבאה ממקום אחר והוחזק בשבט אין לעקרה, שהרי שנינו נפל הבית עליו ועל אשתו בית הלל אומרים הנכסים בחזקתן וקאמר בגמרא בחזקת מי, רבי אילא אמר בחזקת יורשי הבעל רבי זירא אמר בחזקת יורשי האשה סליק רבי זירא וקם בשיטתיה דרבי אילא ורבא דהוא בתרה קאי כוותיה, וגם אויר ארץ ישראל מחכים, [ו]הסכימו בדבר, ופירש גם אביי טעמו ואמר הואיל והוחזקה נחלה בחזקת אותו שבט של הבעל אין לעקרה ממנו. וגם כאן כי הנכסים בחזקת מר דורכל היו, אין לעקור הירושה משבט האב אך בן אחי אביו יורשו, ומה שטוען מר מרדכי שמשני צדדין הוא בא להחזיק בנכסים מכח אשתו ומכח בניו אין בזה טענה שאם מכח אשתו הוא בא ורוצה לומר כי בניו נהרגו ואשתו שהוא בתו של הרוג ירשה והוא יורש את בתו ובכך רוצה להחזיק בנכסים אין חזקתו חזקה, שהרי לא באו הנכסים ליד אשתו שלא נודע אם הוחזקה בהם כי גם במקום שהוחזקה בהן הנכסים הנכנסים ויוצאין עמה ונפל הבית עליו ועל אשתו ולא נודע מי נהרג קודם שנינו נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האשה כל שכן (כיון) [כאן] שלא הוחזקה באותן הנכסים, ואם מכח בניו הוא בא ורוצה לומר שנהרג מר דורכל קודם ואחר כך בניו ובתו ונפלה הירושה לפני בני בתו שהן בניו, והוא יורשם בדין האב קודם לכל יוצאי יריכו ורוצה לירד בנכסים, בכך אינו יכול לומר כן שאם לא היה למר דורכיל חמיו בנים זכרי' אז היה לו למר מרדכי לחלוק בנכסים כאשר הוא אומר אבל הואיל והיו לו בנים זכרים במקום בן בת כמאן דליתה דמיא ואין לבת ולא ליצאי יריכה בהם כלום כי כבר הוחזקה מכח האב ומכח בנים זכרים לשבט האב ואין לעקרה כאשר פירשנו גבי אב שנשבה ולא קאמר אב שנשבה ובנו עמו, הכי נמי שנינו, נפל הבית עליו ועל אמו אילו ואילו מודים שיחלוקו ולא קתני נפל הבית על בנה ועל בן בתה דיחלוקו דבמקום בן דאיכא ירושה דהוחזקה מכח הבן לשבט האב אין לעקרה וליתן אותה לבן הבת וגבי בני אחיות שנינו [לעיל קי"ג ע"א] בני אחיות ולא בנות אחיות, ואמר למאי הילכתא ואמר רב ששת לקדם, ומכל אילו הדברים והטעמים ראינו שאין לו למר מרדכי כלום בכל אילו הנכסים כי אם ליתום שהוא בן אחי אביו ראוי לירש ולו משפט הירושה, ומה שהראנו מן השמים כתבנו וחתמנו. אברהם בר מאיר הכהן. קלונימוס בר יצחק.
<h2>דף קנח:</h2>
נכסים בחזקת מי רבי אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה, רבי יוחנן אומר בחזקת יורשי הבעל. בר קפרא אמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. והלכה דיחלוקו. פסק רב אלפס דנכסים בחזקתן קאי אנכסי צאן ברזל. כי מנה ומאתים בחזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה. נפל הבית עליו ועל אמו, אלו ואלו מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן בחזקת מי רבי אילא אומר בחזקת יורשי האם, רבי זירא אומר בחזקת יורשי הבן, כי סליק רבי זירא קם בשיטתיה דרבי (אליעזר) [אילע'] ושמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים וטעמא מאי הואיל והוחזקה נחלה באותו שבט. עיין פרק האשה [כתובות פ' ע"ב] ופרק החולץ [ל"ח ע"א].
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בחיי אביו ואחר כך מת האב, בן בנו מוציאו מיד הלקוחות, וזו היא שקשה בדיני ממונות אבוהון זבין והוא מפיק. פירש (רשב"ם) [ריב"ם] הא פשיטא דהנכסים אינם מכורים דמה שאירש מאבא מכור לך לאו כלום היא. אלא רבותא שהבן מוציא מיד הלקוחות ואינו מחזיר להם המעות אפילו מנכסים שירש. וזהו שקשה בדיני ממונות נהי דהמכר אינו מכ' דמי' היה לו להחזי' והכא אינו מחזי' דאינו יורש מאביו כלום אלא מאבי אביו. מכאן הוכיח הרבי שמואל בר אברהם הלוי דלא אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אלא היכא דירשו ממון כנגד החוב.
היה יודע בעדו' עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן והוחזק כתב ידו בבית דין וכן היה יודע בעדותו עד שלא נעש' חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים. [ע"ב] בן מהו שירש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב, אמר ליה תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה, בן שנשבה ומת אביו במדינה יחלוקו, היינו יורשי האב היינו יורשי הבן, אלא הכי קאמר אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, בן שנשבה ומת אבי אמו במדינה שמע מינה אין הבן יורש את אמו בקב' להנחיל לאחים מן האב ההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבר סיסא מזבנינא לך הוה ליה ההוא ארעא דמתקרי בר סיסין וכו'.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט עדיו מתוכו, מקושר עדיו מאחוריו וכו'. פר"י הא דלא חיישינן בגט מקושר שמא יכתו' בצד אחר מה שירצה, משום דמטייט ליה ועושה סימנים.
<h2>דף קס:</h2>
ודילמא כתב מאי דבעי, והדר כתב שריר וקים אחרינא, חד שריר וקים כתבינן. ובמקום דשייך למיכתב שריר וקים.
<h2>דף קסא:</h2>
אמר רב יצחק בר רב יוסף כל המחקים צריך לכתוב ודין קיומיהון, וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה לפי שאין למדין משטה אחרונה. פר"י הא דאנו כותבין שריר וקים הוא מהני כמו ודין קיומיהון. מסופק ר"י היכא דהרחיק שני שיטין מן הכתב, אם כל השטר פסול או מה שכתוב בשיטה אחרונה, מכאן מוכיח ר"י שלא היו כותבין בכל שטרות שריר וקים, דאם לא כן למה אין למדין משיטה אחרונה, והקשה היאך אנו יכולים לכתוב קיום מחקי' אחר וקנינא כיון דהשטר כשר בלא שריר וקים שמא לא היה כתוב בו שריר וקים, והוא מחק והגיה וכתב שריר וקים. ותירץ כיון דנהוג לדידן למיכתב שריר וקים ואי לא כתב שריר וקים הוה פסול להכי יכולין לכתוב קיומיה אחר וקנינא. וצריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תירוכין וכו' קודם שיטה אחרונה.
<h2>דף קסב.</h2>
תניא הרחיק את העדי' שני שיטין מן הכתב פסול, פחות מכאן כשר. כתב רבינו אבי"ה כל היכא דאיכא למיחש לפסול אף על פי שלא עשה שום זיוף ושום קילקול פסול. ורבינו אב"ן כתב כיון דחזינן דלא זייף כשר. ורשב"ם פירש האי דפסול דלא כתוב בו שריר וקים, ואין נראה דאכתי איכא למיחש דילמא גייז.
<h2>דף קסב:</h2>
היו ארבע וחמשה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים יתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר, ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבע. פירש בקונטרס הא דמתקיים העדות בשאר, הני מילי אם הקרובים חתומים ראשונים, אבל בסוף ליכא למימר משום מלוי החתימו. ורבינו תם פירש בין בתחלה בין בסוף, עיין בגיטין פרק ט' [פ"ז ע"ב].
<h2>דף קסג:</h2>
[ע"א] שני שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר, ושני שיטין שאמרו הן ואוירן. [ע"ב] אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים ולאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר. כתב רבינו אבי"ה יש לדקדק מכאן שצריכין העדים ליזהר שיחתמו זה תחת זה. וכן כתב בספר התרומה ואם יחתמו זה בצד זה בשיטה אחת יתחילו חתימת' בתחלת הקלף שלא יוכלו [לכתוב] לפניו. ובעונותינו שרבו בני אדם שאין בקיאין בטיב דינים הללו, לכך אמרו רבותינו [סנהדרין כ"ג ע"א] אין חותמים על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם, וכן כתב ר"י שיחתמו העדים זה תחת זה, כתב ר"י שיש למנוע לחתום השושבינים קודם העדים. וליחוש דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת, ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי כל כי האי גונא אין מקיימים מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה. עיין בגטין פרק ט' [פ"ז ע"ב].
<h2>דף קסה.</h2>
אמימר אכשר בעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה. פר"י דאיירי שאותו שכתב מעיד על ההלוואה שראה אותה, ושבעל פה ראה מסירת השטר, דאי שניהם מעידי' על הלואה או על הודאה, אמאי מדמי אותה לרבי יהושע בן קרחה דאמר אף בזה אחר זה מצטרפין.
<h2>דף קסה:</h2>
כתי' ביה זוזי מאה דאינון סלעי' עשרים, אין לו אלא עשרי', זוזי מאה דאינון סלעין תלתין, אין לו אלא מנה. יד בעל השטר על התחתונה ודווקא במקום שלא נפסל השטר אבל לעולם יש לנו לחזור ולפר' שלא יפסל השטר, כדאמר בעבודה זרה [י' ע"א] בשמעתין, דאי טעי תנא, עיין פרק קמא דראש השנה [ב' ע"א].
<h2>דף קסו:</h2>
כתב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא הכל הולך אחר התחתון. תנו רבנן ילמד תחתון מן העליון אות אחת, אבל לא שנים אותיות כגון חנן מחנני.
<h2>דף קסז.</h2>
מתלת עד עשר לא יכתוב איניש בסוף שיטה, דילמא מזייף מתלת וכתוב תלתין ואי איתרמי ניהדריה לדבוריה תרי תלתא זימנא, אי אפשר דלא איתרמי ליה באמצע שיטה, ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא, אזל מחקיה לגגה דבית וכרעיה ושוייה ופרדיסא, אמר אביי רוחא עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי וכו', האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא, ליחוי אחספא ולא אמגילתא וכו'. ההוא דאנח ידיה אזרונקא וכו'.
<h2>דף קסז:</h2>
וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתיב גיטא וממטי לאיתתא דהאיך, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, וליחוש דילמ' אזיל למדינתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון ויהיב ליה לאיתתא דהאיך, הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין. ההוא דחתים עליה רבה בר חנין אמרה לאו אנא הואי כו'.
<h2>דף קסח.</h2>
האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לדבר עם הארץ בהדיא. כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו ולא איפכא. והלוקח נותן השכר. כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולא איפכא והלוה נותן השכר. אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן השכר. אין כותבין שטר בירורין אלא מדעת שניהם ושניהן נותנין שכר. מאי שטרי בירורין, הכא תרגימו שטרי טענתה, רב ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. רבי שמעון בן גמליאל אומר כותבין בשנים, היינו טעמ' דרבי שמעון בן גמליאל דאמר דלא ניחא ליה דלהוי זכותי גבי זכותך דדמית עלי כאריה. מכאן שמעתי פוסקים, אדם שיש לו שטר על חבירו ותובעו בבית דין והנתבע אמר יעתיקו לי השטר ויתנו לו העתקה ואדקדק ביה, אין שומעין לו כי התובע אמר לא ניחא לי דתהוי זכותי בידך דדמית עלי כאריא ארבא אלא יקרא לו השטר פעמים ושלש.
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ובלבד שיהא מכירו, ושובר לאשה והבעל נותן השכר. והאידנא לא עבדינן הכי, שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה. כתב בספר התרומה שכר הסופר מן הדין הבעל יתננו, אם נתנתו האשה כשר כדאמרינן הכא, עיין פרק המביא [כ' ע"ב]. והדיו והקלף יהב משל בעל, אבל הקולמוס אין לחוש אם אינו שלו כי אינו ניכר לאחר זמן.
מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר אם לא אתן מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו ולא נתן, רבי יוסי אמר יתן, רבי יהודה אמר לא יתן. רבי יוסי אמר אסמכתא קניא, אמר רב נחמן אין הלכה כרבי יוסי. במסכת נדרים [כ"ז ע"ב] אשכחן והילכת' אסמכתא קניא והוא דלא אניס ודקנו מיניה בבית דין חשוב (והוא) [ואע"ג] דלא אמר מעכשיו.
<h2>דף קסח:</h2>
מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום, איש פלוני נמחק שטר חובו ביום פלוני ופלוני ופלוני עידיו. נקרע פסול נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר, נתקרע כשר, היכי דמי נקרע היכי דמי נתקרע, נקרע קרע בית דין [נתקרע קרע שאינו של בית דין]. היכי דמי קרע בית דין מקום העדים ומקו' הזמן ומקום התורף, אביי אמר שתי וערב. תנו רבנן מי שבא ואמר אבד שטרי אף על פי שאמר[ו] עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין, במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. [קס"ט ע"א] רבי שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה לו מתנתו. [ע"ב] רבי שמעון בן גמליאל סבר אותיות נקנות במסירה. ופסק רב אלפס הלכה כוותיה עיין לעיל פרק הספינה [ע"ז ע"א].
<h2>דף קסט:</h2>
ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות, אתא לקמיה דרב נחמן אמר (לה) [ליה] לתקוני שדרתיך ולא לעוותתי, זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה (ניהליה) [ניהלה] באחריות. תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר ואין נדון בחזקה, דברי רבי, רבי שמעון בן גמליאל אומר נדון אף בחזקה. [ק"ע ע"א] ומסיק לברר פליגי, רבי סבר אף על פי שיש עמה חזקה צריך לברר שטרו, והלכה כרבי. ואפילו רבי לא אמר אלא שאומר לו ברור ואם אי אפשר לברור כגון שמתו עידיו לא הפסיד. עיין פרק זה בורר [כ"ג ע"ב].
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו רבי יהודה אמר יחליף, רבי יוסי אומר יכתוב שובר. ומסקינן הלכה כרבי יוסי דכותבין שובר.
<h2>דף קעא:</h2>
תנן התם שטרי חוב המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים לא שנו אלא שטרי הלואה, אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחר פסולות.
<h2>דף קעב.</h2>
אמר רב לספריי כי קיימתו בשילי כתובו בשילי, אף על גב דמסירן לכו מילי בהיני. כתב רבינו אבי"ה שידעו על ידי מקום כתיבת השטר לחזר אחר עדים המעידים המכירים חתימת השטר. ופסקו דאנו עבדינן הכי בין בשטרות בין בגיטין ואם שינה השטר פסו', כדמוכח פרק המגרש [פ' ע"א] היה במזרח וכתב במערב, ולא דווקא הסופר אלא בחתימת העדים תלוי. ויש אומרים שהשטר אינו נפסל בכך (ויש) [ובריש] פרק אחד דיני ממונו' [ל"ב ע"א] פירש בקונטרס דלא מיפסל. אמר רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו, ואי לא כתובו יומא דקיימתו. פירש רשב"ם דווקא שטרי אקנייתא דמתנה, אבל שטרי הלוואה או שטרי מקח וממכר לא יכתוב אלא יום שעמד בו עכשיו, דאם כן הוה ליה מוקדם ופסול דלית ליה קול אלא משעת כתיבה. ולר"י נראה דשטרי אקנייתא לא שנא מכר לא שנא מתנה. האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר שויוה ניהלי תרי בר חמשין, או איפכא ואפילו נקיט שטר בר מאה ואמר עבידו ליה חד שטר בר חמשין לא עבדינן ליה. שני אחים אחד עשיר ואחד עני והניח להן אביהן מרחץ עיין לעיל פרק קמא [י"ג ע"א]. שני' שהיו בעי' אח' זה יוסף בן שמעון וזה יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר עליהן, נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שניהם פרועים, כיצד יעשו ישלשו, ואם היו כהנים יכתבו.
<h2>דף קעג.</h2>
אמר רבא שטר לך בידי פרוע גדול פרוע, אלא מעתה שדי מכורה לך הכי נמי הגדול מכור, יד בעל השטר על התחתונה.
<h2>דף קעג:</h2>
המלוה חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, כיוצא בו אמר רבן שמעון בן גמליאל הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על זה ויחזי' את אשתו. הכי קאמר לא יתבע מן הערב תחלה, ואם אמר על מנת ממי שארצה אפרע וכו' לא שנו אלא שאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב, וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. וכן הלכה ולא כרבי שמעון בן גמליאל כדאמר בכולהו הלכה כרבי שמעון בן גמליאל חוץ מערב וכו'.
<h2>דף קעד.</h2>
אמר רב הונא הלויהו ואני ערב, הלויהו ואני נותן הלויהו ואני חייב כולם לשון ערבות הם. תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני נותן, כולם לשון קבלנות הן. חמש מדות בערבות מלוה על ידי ערבות ולא אמר ממי שארצה אפרע תובע תחלה מן הלוה בין יש לו קרקע בין אין לו קרקע, ואי לא ציית דינא נכנס לבית הערב. ורבינו אבי"ה פליג בהא ואפילו לא ציית בכך לא יפסיד הערב. שנייה, התנה ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מערב תחלה אם רוצה המלוה. שלישית, אם יש נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה. רביעית, קבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין יש לו נכסים בין אין לו נכסים נפרע מן הערב תחלה אם ירצה. חמישית, נושא ונותן ביד נפרע מן הערב תחלה ולא מן הלוה ואין לו על הלוה כלום, ואם אין לערב לפרוע חוזר על הלוה מדרבי נתן דקיימא לן כוותיה. וכולהו ערבים בעו קניין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות, ואיזהו קבלן שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון אלא לשון נתינה. ובקונטרס פירש הוא הדין אם אמר תן לו ואני קבלן, וערב דכתובה, עיין פרק הניזקין [מ"ט ע"ב]. פסק הרמז"ל אם יש ארבעה וחמשה ערבים כל אחד ערב עבור הכל. ועוד פסק דאם מת הלוה טענינן לערב דילמא פרע הלוה אם הוא מלוה על פה ופטור בלא שבועה כמו היתומים. ואם נעשה ערב נגד כותי ומת הלוה אין היתומים חייבים לפרוע. ועוד פסק אם נשבע הלוה שפרע פטור אף הערב, וכן כתב בספר חכמה בסימן שס"ב. ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסיה דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנינא דקסבר ניכסיה דאיניש אינון ערבים ולא יתבע מן הערב תחלה. ההוא ערבא דאבוהון דיתמי דפרעיה למלוה מקמיה דלודעי ליתמי רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה מאי בינייהו איכא בינייהו דחייב מודה אי נמי דשמתיה ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
הלכה נזקקין לנכסי יתומים היכא דליכא למיחש לצררי, וכן פסק רבא בפרק שום היתומים [כ"ב ע"ב], והא דפסיק רב פפא [לקמן קע"ו ע"א] הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות, היינו היכא דמית בשמתיה או שחייב מודה. נמצא בתשובת רבינו גרשם מאור הגולה מי שנתחייב ממון בבית דין עבור מלשינות ומת גובה מן היורשים דקלא אית ליה, אבל חייבוהו קנס לא חייבו בניו אחריו.
<h2>דף קעד:</h2>
ההוא ערבא דפרעיה לכותי מקמיה דליתבעיה ליתמי, ומסיק אפילו למאן דאמר דלא חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל כותי כיון דדיניה בתר ערב, אי לא אתפסיה צררי מעיקרא לא הוי מקבל ליה ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, מאי טעמא מצוה עביד ולא מידי חסריה. עיין פרק הניזקין [מ"ט ע"ב]. ואי האב ערב כתובה דבריה משתעבד, דאבא לגבי בריה שיעבודי משתעבד. בערכין [כ"ג ע"ב] גרסינן (והאלפסי מביאו בפרק זה) ההוא גברא דזבין לנכסיה וגרשה לדביתהו וכו' אין צריך להדירה. הערב צריך להביא ראייה בעדים שפרע לפני בעל חובו או שהמלוה מודה לו, אבל אי נקיט בידיה שטר הלואה אינו ראייה כדתניא בברייתא ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, עיין לעיל פרק חזקת הבתים [ל"ב ע"ב]. שכיב מרע שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ודווקא דאית ליה שטר מקויים אבל אי ליכא בידו שטר מקויים אי אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנין.
<h2>דף קעה.</h2>
שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמן. תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמ' פרעתי אין (נותנין) [נאמנים] דאם איתא דפרעיה לא אמ' תנו. ש"מ שהודה צריך לומ' אתם עדיי או לא. צריך לומר כתובו או לא. ומסיק אין אדם משטה בשעת מיתה, ואין צריך לומ' כתובו ואין צרי' לומר אתם עידיי. פריך ר"י הא דאמר רב הונא בשטר מקויים או בשטר שאינו מקויים ואמר תנו, ואם תאמר פשיטא, ויש לומר אשמועינן דגובה בלא שבועה. אדם עשוי שלא להשביע. היינו שלא תבעוהו אבל היכא דתבעוהו הא אמרינן בסמוך דאין אדם משטה בשעת מיתה.
<h2>דף קעה:</h2>
המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסי בני חורין אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גוב' מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבוד דאורייתא ומאי טעמא אמרו מלוה על פה [אינו גובה אלא מנכסי בני חורין משום פסידא דלקוחות]. פסק רב אלפס קיימא לן כעולא דהא רב פפא דהוה בתראה פסק כוותיה פרק האשה ניקנית [י"ג ע"ב], דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואין גובה מן הלקוחות.
<h2>דף קעו.</h2>
ערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר כן, ואמר ליה בן ננס אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים, אמר ליה למה אמר ליה הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו ואמר לחבירו הנח לו ואני נותן לך פטו' שלא על אמונתו הלוהו אמר רבה בר בר חנה אף על פי שקילס רבי ישמעאל לבן ננס הלכה כרבי ישמעאל. אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. [ע"ב] והילכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קניין, אבל שלא בשעת מתן מעות בעי קניין. בסמ"ג ובמיימוני פסקו הגאונים דאדם האומר לחבירו שטר שיש בידך יש לי זכות בו, צריך להראותו בפני בית דין. ערב שאמר למלוה כל מה שתתן ללוה אני ערב ולא הזכיר הסכום לא משתעבד, ואם לא הזכיר ערבות הממון אך להביא גוף הלוה אל המלוה בזה נחלקו הגאונים. קטן שנתערב לא משתעבד, עיין במיימוני.
